עבר חודש מאז , מי היה מאמין , בזמן הזה כבר הייתי אמורה להיות עם אימא קלודט מרסל ומישל , אולי לראות את ז'ורז'ט אפילו , אבל לא , אני כאן , הכל בגלל אותו לילה .
ולמרות זאת אני לא מתחרטת עליו , אם הייתי הולכת זה היה בלי היומן , יומן שאני צריכה , אם יקרה לי משהו ..... ככל שהזמן עובר אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על השורה הזאת .
כן , חודש עבר חודש מאז שפגשתי אותו , את האיש עם המסכה , אומנם לא הייתי אני אבל אני זוכרת , חלק מהדברים מעורפלים אבל אני בהחלט זוכרת מה עשינו כשהשמש זרחה , הנשיקה הראשונה שלי , רק מהמחשבה על זה אני מסמיקה , הנשיקה הראשונה שלי לאדם זר לגמרי , ולמרות שהיה זר הרגשתי כאילו אני מכירה אותו, הרגשתי בטוחה איתו , "מרליןןןןן" צעקה ג'יאנה מוציאה אותי ממחשבותי על הגבר ההוא " בוא בואי בואי בואי , אנחנו נאחר לארוחת הערב " אמרה אבל היא לא התכוונה לארוחה שאנחנו נאכל , הפעם בתורנות השבוע אני וג'יאנה משרתות את משפחת המלוכה בארוחת הערב , ככל שהזמן עובר , אליזבת נותנת לי לעשות דברים יותר מורכבים, לא שאני לא אוהבת את לקיחת האחריות, פשוט קיוויתי שלא אצטרך לראות אותו שוב , את המלך .
הוא האיש שהכי מאיים עליי בארמון הזה , זאת אומרת , כמעט הכי מאיים , למרות כל מה שעשה לי ולמשפחתי הוא לפחות לא יודע את הסוד שלי ,לא כמו תאו . תאו כבר חודש ושבוע שלא ראיתי אותו, ואני יודעת , אני אמורה לשמוח , זה טוב , לטובתי ולטובת חיי, אבל האירוניה היא , שבלי לראות אותו , לא אוכל לצאת מכאן אף פעם , פספוס ההזדמנות שלי לברוח אז בעצם נתנה לי הזדמנות חדשה לקחת איתי את מה שאני הכי רוצה להשים את ידיי עליו , את היומן , שתאו לקח איתו למקום כלשהו , ובלי למצוא את תאו לעולם לא אוכל אפילו לראות את היומן , כך שכן , המצב הוא דיי גרוע . במיוחד בגלל שמאמה אליזבת לעולם לא תתן לי לראות את תאו , לא במכוון , אני יודעת שהוא חזר מהמסע כביכול שלו באןתו יום של הנשף , שמעתי שמועות אבל בכל זאת זה כאילו הוא לא בארמון בכלל .
אנחנו מגיעות למטבח , ועכשיו המגשים שפעם ראיתי משרתים אחרים מחזיקים , הם בידיי , ולא ידעתי מעולם שהם כל כך כבדים , עוד בלי האוכל עדיין , הנחתי אותם על החמור שהובא לי (כלי עליו מניחים את המגש לא באמת באמת חמור ) על המגש שמו לי שלוש סירים מעוצבים של אוכל , חמים ומריחים טוב כל כך , האחד היה סייר של תפוחי אדמה ברוזמרין, השני היה אורז שנראה כל כך רך , והשלישי מרק ירק רק , אבל לא על כמה טעים האוכל חשבתי, כלמה שהצלחתי לחשוב היה איך אני אמורה להרים את כל זה ? על הפעם הראשונה ?
"זה היה גם המבט שלי בפעם הראשונה , אבל אל תדאגי , בסוף תופסים את זה , ואולי תגדלי סוף סוף שרירים על העצמות שלך " היא אמרה , כן כשבאתי לפה אולי באמת הייתי שק עצמות, הרעב ובכפר הגבולות הוא משהו אחר , אבל מאז שבאתי לפה הרווחתי קצת שומן ואני כל כך שמחה על זה , זה כואב להיות רק שק עצמות , להיות חלש , זריז , אבל חלש כל כך , אני מקווה שיום אחד אוכל לתת לאמא קלודט מרסל ומישל להנות מ2 ארוחות ביום , כמו שנהנתי מהן כאן . "אוקי , תנסי " היא אמרה , התכופפתי מסדרת את המגש הרחב על כתפי , כשידי תופסת וצד השני שלו , אני מנסה לחזור חזרה לעמידה מה שלוקח לי קצת זמן, וכשאני סוף סוף נעמדת לא נראה לי שאוכל לזוז " תרגעי , אני אפזר את האוכל בשולחן את רק צריכה להשאיר את המגש על הכתף , כולך עגבניה אחת גדולה " ג'יאנה צחקה , אבל קיוותי שנגמור עם זה כמה שיותר מהר , אני מרגישה כאילו נשען עליי בן אדם נוסף , החצוצרות נשמעות ואנחנו יוצאות עם כל שאר המשרתים לעבר חדר האוכל של משפחת המלוכה , הם רק שלוש אז אני לא מבינה למה הם צריכים ממנו כל כך הרבה ,עם שמע החצוצרות מיד טור המשרתים מתחיל לנוע, ואיתם גם אני, הצליעה עברה כבר לגמרי, אבל עכשיו בלי שום קשר אלייה אני הולכת בקושי, מנסה להדביק את הקצב עם הכובד שיש לי על הכתף , הכל מתרחש כל כך לאט, אני מרגישה שהמגש הולך ליפול עד שברגע האחרון ג'יאנה מורידה את צלחת תפוחי האדמה , ואז את האורז, וגם את המרק , אני חופשייה , סוף סוף
YOU ARE READING
ורד לבן//White Rose
Historyczneלארוך כל ההסטוריה היו 2 מדינות שחברו לברית בלתי נתפסת, כל מלחמה הן נלחמו ביחד , ניצחו ביחד , זאת עד לשנת 1572 בה הכלל השתבש, המדינות שזכורות כבעלות ברית- עכשיו הן אויבות כל מי שבריטי שונא את צרפת וכל מי שצרפתי שונא את בריטניה . קאיה רו היא אישה מכפ...
