חזרתי עם מישל יד ביד חזרה אל הבית. אחרי זמן קצר כשהרוחות נרגעו אימי הוציאה חתיכת שוקולדת ענקית מתחת לשמלתה עטופה בבד שחור וכמובן שלא התפלאתי היא עושה את זה בכל יום הולדת למרות ששוקולד זה דבר יקר. בנוסף אלינו היו גם נענע הבת שלה בלה ואפילו ז׳ורז׳ט שלא גילתה לי כלום כדי לחגוג את היום הזה, יום ההולדת שלי. "החבר'ה פה רצו לארגן לך יום הולדת . ומשום מה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב. אבל היי. העיקר הכוונה. " אמרה ז'ורז'ט עם חיוך כאשר היא ניגשת לשולחן ולוקחת חתיכה מהשוקולד. מיד היא חזרה וטפחה לי על השכם חושבת שלא הרגשתי את היד החלקלקה שלה מפשפשת בכיס שמלתי "ז'ורז'ט" אמרתי. משלבת ידיים ומחייכת "רק בחנתי אותך" אמרה החזירה לי את העגילים שמישל גנב בשבילי ויצאה מהבית. נענע גם היא חזרה ביחד עם ביתה בלה לביתן חזרה . וככה עוד יום הולדת חלפה לה .
עכשיו כבר לילה. כולם ישנים. רק אני ואימא בחוץ עם המדורה בקרחת היער. "איך היה אצל משפחת אדמינגטון?" שאלתי אותה. "לגבי זה...." אמרה במתיחות. "הם הסכימו לקבל אותי."
"את מבינה שזאת טעות נכון? את מבינה שאי אפשר לעבוד ככה בכל מחיר. את תהרגי את עצמך. את תצטרכי לעבור מפה. את הולכת להשתעבד לאחוזה הזאת יום ולילה. ומה איתנו?" שאלתי אותה. "אין לי ברירה אם אני רוצה להוציא אותך מהגניבות האלה. זאת האפשרות היחידה. " אמרה. "תקשיבי לי אימא בסדר. אני מפסיקה עם הגניבות. יש לנו מספיק כסף להמשך החודש. ." אמרתי עצבנית. "כן? ומה עם החודש הבא? והחודש שאחריו? גם אז את תגנבי?". "לא אני אשיג עבודה כמו שצריך ."
"אני לא יודעת קאיה . אני לא רוצה להיות סוג של עול עלייך. אני לא רוצה שאת תרגישי מחוייבת לפרנס אותי. וגם איפה תשיגי עבודה. כבר דיברנו על זה היום בבוקר זוכרת. אני לא רוצה שתתפסי משרות של חיילים. ואת יודעת טוב מאוד למה."
"דיי אימא די. תני לי עד סוף הירח הבא. אם עד אז לא אמצא כלום אני אלך לבית של אדמינגטון." אמרתי ואימא שלי הרימה את גבותיה בפליאה
"את חושבת שאני אתן לך ללכת?" היא שאלה טרק חייכתי
"לא תהיה לך ברירה"
.................
הזריחה כבר כאן ואיתה אני מתעוררת מיד. הלכתי אל הבאר הקרובה לשטוף את פניי ולהביא דלי מלא של היום. כשחזרתי כבר אימא התעוררה . "בוקר טוב" אמרה "בוקר טוב " עניתי. הייתה שתיקה לכמה רגעים ואז התחלתי לדבר בשנית "אני הולכת לחפש עבודה היום. " אמרתי "אני נותנת לך רק עד הירח הבא קאיה." אמרה לי. ואני הנהנתי והתחלתי ללכת. לכיוון שוק החולות.
לא לקח הרבה זמן עד שהגעתי וראיתי ליד הדוכן של איש התפוחים את המריצה של ז׳ורז׳ט שעוד לא קמה למרות כל הרעש שמסביבה. דפקתי על המריצה וצעקתי עלייה לקום וזאת מתוך בהלה נפלה יש על הרצפה. כמה טיפוסי לז׳ורז׳ט. צחקתי עלייה "אף אחד לא אמר לך שאסור להעיר ציידת" היא שאלה. "אל תקדמי את עצמך סתם שתינו יודעות שאינסטינקט של ציידת אין לך" צחקתי עוד יותר. " ולמרות שאת בעד להחמיא לי כל כך. אני בטוחה שבאת בשביל עוד משהו." אמרה
"תוך כמה זמן תוכלי לארגן לי תלבושת של גבר?" שאלתי אותה. "אני לא מאמינה קאיה את הולכת להיכנס לבית הבושת" היא גיחכה ודחפתי אותה מיד " לא בשביל זה סוטה. אני צריכה עבודה" אמרתי "את הולכת לעזוב את הגניבות ?" היא שאלה אותי. והנהנתי "אם לא אפסיק אימא שלי תאלץ את עצמה לעבוד . ואת יודעת איזה משרות יש לבנות. אז ממש לא." עניתי בתקיפות. " אני מבינה..... היה נחמד לקחת אותך כשותפתי לגניבות קאיה היית שודדת נאמנה" אמרה לי וקמה סוף סוף מהמריצה אל עבר השק הענקי שמתחתיה
"קחי" זרקה לכיווני בד חום חסר צורה או צבע "התכוונתי לשמור אותם כשאנשי האכיפה יחפשו אותי אבל אני מניחה שאני יכולה להתחבא בתוך שיח או משהו" אמרה. וצחקתי. " תודה ז׳ורז׳ט אני חייבת לך. " אמרתי והלכתי אל עבר סוף השוק איפה שהיער. החלפתי מהר מאוד את בגדי ואת שמלתי הכנסתי לשק שהבאתי איתי מהבית . את שיערי אספתי בצורה האידיאלית של הגבר הממוצע ועכשיו אני נראת כמו כל גבר טיפוסי מוכנה לתפוס מקומות עבודה היכן שאפשר. שמועות הגיעו שבטחנת הקמח יש צורך בעובדים מפני שרובם התגייסו לצבא. אז הלכתי לנסות שם את מזלי. טחנת הקמח שהייתה מאוד קרובה ליער שממנו אני חוזרת הייתה עצומה. וקיבלו אותי ללא היסוס. נראה כי הלחץ שם היה בשמיים מה שהקל עליי לעשות משא ומתן לגבי המשכורת שלי. 5 מטבעות כסף לכל יום עבודה. זה המון יחסית . אפילו לגבר לכן. מיד התחלתי בעבודה.
סחיבת חיטה גרירת אבנים. הבאת דליים. הכל היה לי קשה פי 2 מכל עובד. הרגשתי בסוף היום כאילו רגליי כבר לא יכלו להחזיק אותי יותר אבל היום סוף סוף נגמר והגיע הזמן למשכורת שלי. עמדנו בטור ארוך כאשר האיש השמן והמשופם חילק את הכסף . 10 מטבעות כסף לכל אחד. ראיתי מישהו שאפילו קיבל פרנק מוזהב. אולי יום אחד גם אני אקבל. לרגע חלפה המחשבה. אבל כשהגיע תורי קיבלתי רק 3 פרנק כסופים וזהו. "איפה עוד 2 מטבעות?" שאלתי "ראיתי איך עבדת היום ילד כשתשפר את ביצועך תקבל 5 מטבעות בנתיים אתה מקבל שלוש" אמר. "אתה לא יכול לעשות לי את זה פילפ אני קרעתי את עצמי ויש לי בבית 5 פיות להאכיל. " אמרתי "אז תגיד לאישתך להוריד בקצב הילודה שלה. זו לא אשמתי " אמר והלך .
חסר בושה שכמותו. אבל לא הייתה לי ברירה. וגם לא רציתי ליצור מהומה אז הלכתי משם. חלאת אדם. החלפתי חזרה את בגדי העובד לשמלה שלי והתחלתי ללכת...
חזרתי הביתה והיה כבר ממש חשוך אימא ומרסל היו ערים שניהם "איך היה בעבודה החדשה? מצאת עבודה בכלל?" שאלה אימא "כן ואפילו יש שם משכורת יומית " אמרתי והושטתי לה את הכסף
"3 פרנק כסופים? זה הכל? זה לא יספיק לנו . זה המון מתוקה. אבל זה לא יספיק . " אמרה "אני אגדיל את זה רק תני לי עוד זמן אוקיי. חוץ מזה. הגניבה האחרונה תספיק לנו בשביל ירח שלם אימא. זה המון. עד אז אני אגדיל את המשכורת ונוכל לחיות חיים בסיסיים. " אמרתי "עדיין קאיה קשה לי לראות אותך קורעת את עצמך בשביל הסכום הזה כשאני זאת שצריכה לכלכל אתכם" אמרה.
מרסל הסתכל על הכל "קאיה את לא תלמדי אותנו לגנוב יותר" אמר באכזבה וצחקתי . אימא פחות "אדון צעיר וחוצפן שכמוך אתה רוצה להמשיך לגנובב!!!!" אמרה בזמן שלקחה אותו מהאוזן אל לתוך הצריף כששומעים אותה עדיין צווחת במעומעם . היום היה קשה. אבל הוא נגמר סוף סוף. בימים כאלה אני נוטה להיזכר שהיו ימים יותר גרועים וזה מרגיע. ההבזקים של האסונות שהמשפחה הזו חוותה גורמים לי לחשוב שמכאן אפשר רק לעלות.
אני נשכבת על הדשא הרך ומסתכלת על הכוכבים.
השרט הזה של סוף היום. כל כך ריק וחלול. אבל משון מה הוא מסב לי הנאה. כי כשאני בשרט צפות לי מחשבות. לא רק על האובדן. אלה גם הזכרונות הטובים
"לילה טוב גנרל" בירכתי את באב לשלום ונכנסתי לצריף
YOU ARE READING
ורד לבן//White Rose
Ficção Históricaלארוך כל ההסטוריה היו 2 מדינות שחברו לברית בלתי נתפסת, כל מלחמה הן נלחמו ביחד , ניצחו ביחד , זאת עד לשנת 1572 בה הכלל השתבש, המדינות שזכורות כבעלות ברית- עכשיו הן אויבות כל מי שבריטי שונא את צרפת וכל מי שצרפתי שונא את בריטניה . קאיה רו היא אישה מכפ...
