כולם כלכך ממהרים לרדת, טוב אני מבינה את זה, שבוע על ספינת עבדים זה דבר קשה וטראומתי, אני בעצמי הרגשתי את היאוש. לא נותנים לנו להשתמש בסיר לילה, יש לנו "פינה" לצרכים שלנו נותנים לנו אוכל פעם אחת ביום ורק 2 כוסות מים. מספיק כדי להחזיק אותנו בחיים אבל לא מספיק בשביל כל כוחנו. ובסופו של יום תמיד אנו חוזרים אל התאים. תאי האסירים שבספינה נקשרים בחבלים מגרדים וכואבים שמרוב חספוס פוצעים את עורנו , כן המקום הזה היה נורא. במיוחד לאלה שלא צייתו , במיוחד לי כמובן. אבל למרות הרצון העז לצאת מכאן כמה שיותר מהר. לא נתנו לנו לרדת כשהספינה עצרה. היינו צריכים לחכות לכיכרות הכלובים שיגיעו .
"תישארי צמודה אליי." לביה אמרה לי.
ואני עושה זאת, למרות שבטיפשותי חשפתי את הזהות שלי לידה , הייתי צריכה לחשוב על זה לפני שפתחתי את הפה שלי ועכשיו כבר מאוחר כי יש פה לידי מישהי שיודעת מי אני .
זה נגמר כמו שרצינו ואני וליביה באותו כלוב עם עוד 7 בנות שונות כולן צרפתיות אני כמעט בטוחה.
הצפיפות לא כזו נוראה, הרכיבה גם לא יחסית לעובדה שאנחנו בכלוב אבל אני בטוחה שהגאווה של כולנו נפגעה עמוק מכל העניין, להיות מאחוריי הסורגים במצעד בושה שהאמצע שלו הוא אנחנו, המבטים האלה של האנשים החולפים עלינו, גורם לי לתהות- אם אני הייתי בצד השני של הסורגים גם אני הייתי מסתכלת ככה? הייתי באה לעזור? או שמה הייתי רק מביטה ושמחה שזו לא אני, או שעבד חדש מתווסף . אני לא באמת יכולה לענות על השאלות האלה מהסיבה הפשוטה שעד של אהיה באותו המצב לא אוכל לדעת מה אעשה, זאת אחת הבעיות בדילמות מסוג הזה, אני רוצה להגיד שכן הייתי באה ומצילה את האנשים מאחוריי הסורגים, אני רוצה להאמין שהייתי עושה את זה, אבל מה אם אני כמו כל השאר פה? פשוט אלך עם הזרם, לא אראה אכפתויות ואולי אלטוש מבט או שניים. ואולי בכלל הסיבה שהם מסתכלים עלינו בעניים האלה, כאילו המצב הקיים הוא בשגרה וחלק מהנורמה כאן היא כי זה באמת חלק מהשגרה והנורמה כאן אולי הם כבר רגילים לראות את זה. יכול להיות שבפעם הראשונה הם כן ניסו להציל את אותם האנשים מאחורי הסורגים ועכשיו כבר אין להם כוח יותר. הם ניסו וניסו, אבל עכשיו כשהם מסתכלים עלינו הם רק רואים כישלון עתידי. אני רוצה לחשוב שזה ככה. שבתוך תוכם הם באמת רוצים לעזור. אבל אז אני נזכרת איפה אני ואני מציאה הנחת שעשוע. מתי אפסיק להיות נאיבות ופתטית כל כך ."על מה את חושבת כלכך עמוק" שאלה אותי ליביה, אבל זאת לא אותה ליביה של לפני ההפלגה, ליביה החזקה והחייכנית שנראתה בריאה כלכך, עכשיו היא חיוורת על סף הצהובה, שקיות שחורות מתחת לענייה ושפתייה יבשות, גם קולה הוא לא אותו דבר, היה לה קול בריא וחזק, אחד שאפשר ללכת אחריו, עכשיו היא פשוט נשמעת כמו שהיא נראית - חלשה וחיוורת , אולי זה התחיל בהצלפה הראשונה, או בהטבעה הראשונה,אי אפשר לדעת באמת, אבל זה משהו שכולנו חיווינו יחד, כל שבעת הבנות שנמצאות בכלוב הזה איתנו וכל שאר הבנות והבנים הצרפתים שעכשיו מפוזרים ברחבי בריטניה כולה , כולן כבר תשושות ומפוחדות, כולן עברו דברים שפשוט קשה לבטא במילים . ואנחנו עכשיו כמו חלון ראווה בדרך שלא נגמרת. כל פעם אחת או 2 מאיתנו יורדות לאחוזה אחרת, ועכשיו? נשארנו ארבע כשעצרנו שוב, "לביה פטיט" אמר השומר. חיכיתי לשם הבא, משום מה מקווה שזאת תהיה אני "ג'ן פטרון" אמר . עכשיו עניי מונחות על ליביה ,אני לא רוצה שתלך . אני מחזיקה את ידה חזק מאוד, לא נותנת לה לקום ומרכינה את ראשי אחרי שמחייכת לה " תעזבי אותה עבד." אמר השומר כשהוא בא להיכנס את תוך הכלוב. הסתכלתי אל ליביה מבעד לשערות שנחו לי על הפנים והיא הסתכלה עליי כאילו ידעה על מה אני חושבת ונענע את ראשה מצד לצד "אל תעשי מהלך מטופש" מבטה אמר לי .
אני חושבת על הזדמנות, על תקווה , אבל ליביה כמו כל הבנות שהיו כאן, איבדה את התקווה בענייה, בנוסף לזה היא כנראה צודקת שדחתה אותי, היא צודקת בזה שלא רצתה לברוח, כי עכשיו כולנו באפיסת כוחות, גם אם נברח לא נגיע רחוק וניתפס, וכשניתפס זה יהיה יותר גרוע מאשר היינו נשארות בכלוב, לביה נותנת לי מבט אחרון לפני שהיא עוזבת את ידי ויורדת מהכרכרה מחייכת, למרות שוויתרה, זאת פעם ראשונה שאני מרגישה מחנק מאז שעליתי על הספינה , אני לא רוצה לעזוב את ליביה לא עכשיו, אני לא מוכנה לבד, אני לא חזקה נפשית כדי להתמודד עם המקום הזה לבד,עוד לפני שאני מספיקה לעכל את זה שלביה כבר עברה דרך הדלת אנחנו ממשיכים לנסוע -אני ועוד2 בנות
YOU ARE READING
ורד לבן//White Rose
Ficção Históricaלארוך כל ההסטוריה היו 2 מדינות שחברו לברית בלתי נתפסת, כל מלחמה הן נלחמו ביחד , ניצחו ביחד , זאת עד לשנת 1572 בה הכלל השתבש, המדינות שזכורות כבעלות ברית- עכשיו הן אויבות כל מי שבריטי שונא את צרפת וכל מי שצרפתי שונא את בריטניה . קאיה רו היא אישה מכפ...
