קאיה
אני בן אדם מת, אם לא אמצא דרך לצאת מפה אהיה רק אחת מתוך מליונים .
אני לא רוצה למות , זה עושה אותי אנוכית ?
אני יודעת שאם אחיה ואחזור הביתה , ימשיכו לרדוף אותי, אני לא טיפשה, ללא קצוות פתוחים, זה מוטו. זאת אומרת שבתמורה לחיי אצטרך לוותר על חיי אלפים, האם אני עד כדי כך מרשעת, עד כדי כך אוהבת את עצמי בשביל לעשות את זה? אבל מצד שני, האם אני באמת רוצה להיות משהו שאפילו מזכיר קדוש מעונה? למה לי. מה זה ייתן לי, אין פה רווח. האם יש דרך שלישית?
מחשבות אלו עברו בראשי בשעה שאני ממשיכה לרוץ למקום הכי פחות בטוח בשבילי. חדר המשרתות. המקום הראשון להתחיל לחפש. אני לא מבינה למה אבל אני מרגישה שאהיה מוגנת שם מרגישה כאילו אף אחד לא יכול לפגוע בי שם
הגעתי אל החדר וסגרתי את הדלת מתנשמת ללא הפסקה. כולם עדיין בחדר האוכל של המשרתים
כנראה. או שהם משרתים בארוחת הערב. אבל אני מעדיפה שלא לצאת, אין לי סיבה להתגרות במזל.
לא עבר הרבה זמן ומאמה אליזבת הגיעה אל החדר
"יקירה חיפשתי אותך בכל מקום, שמעתי שאת בחדר למה את לא באה לאכול?" שאלה אותי , "אני חושבת שיש לי בחילה מאמה אליזבת אני אדלג על הארוחה הערב" אמרתי "אוקיי תנוחי קצת אני אביא לך תה בנתיים" אמרה
"לא אין צורך באמת, הכל בסדר." היא הנהנה עם ראשה קלות ועזבה את המקום, כל מה שיכלתי לעשות זה לכסות את ראשי בעדינות ולשכוח מהזוועות שראיתי.
בוקר חדש הגיע, כולן מתארגנות, אף אחת לא העירה אותי, מוזר , קמתי והתחלתי להחליף את בגדיי כשלפתע אומרת לי אליזבת .
"לא מרלין היום את נשארת בחדר" אמרה ומבטה המרחם נח עליי "אני בסדר מאמה אליזבת תני לי לעבוד" אמרתי אבל היא לא השתכנעה, היא אחזה בי ולקחה אותי אל המיטה, התיישבנו שתינו והיא לחשה לי "אני יודעת שאת בריאה ויכולה לבצע עבודות אבל עדיף שתשארי במיטה היום, מחר את תצאי אל תדאגי" היא הסתכלה עליי בעצבות, משהו בטון שלה היה לא רגיל כמו פעמים קודמות, אני לא יודעת להצביע על זה אבל מאמה אליזבת חשודה היום,בכל זאת עשיתי מה שהיא אמרה
אני מנסה לישון אבל לא מצליחה , כל פעם שעניי נעצמות אני נזכרת באתמול, גוש חוסם את גרוני ואני מתקשה לנשום, טבח שלם, של בני עמי על ידו של אדם אחד, שהפעם קרוב אלי מאוד , צעד אחד שאעשה לא נכון ואפול לתהום שהוא חפר בשבילי, עליי להיות זהירה.
הבנות כבר יצאו כמובן מסתכלות עלי בגועל, למעשה, כולן חוץ מג'יאנה, היא לא מראה לי את זה אבל אני מרגישה שאליזבת דיברה איתה, אני חושבת שהיא מנסה לעזור לי או לוקחת איזושהי אחריות כלפיי, ואם לומר את האמת אני דיי מחבבת אותה, היא מצחיקה אותי ואני חושבת שאפילו באיזשהו מקום ג'יאנה מבינה מה עובר עליי, כאילו היא מזדהה איתי, כנראה שגם אותה הביאו לפה בכוח , טריקת הדלת נשמעת, כולם בחוץ מתהלכות לעבר העבודה שלהן כנראה שקודם למטבח, ואני כאן, במיטה חסרת תועלת, אני לא יודעת לתאר את תחושת התסכול שלי, מזערית ככל שתהיה היא עדיין שם וזה מפריע לי, כל הפרדה ביני לבין הבנות האלה מראה כמה אני שונה מהן, שוני שאני לא מעוניינת להראות אלא נאלצת לסחוב איתו. אני שומעת פסיעות מחוץ לדלת אבל אני בטוחה שהן לא שלהבנות, הן עזבו ממזמן, מה גם שהפסיעות האלה יותר חזקות ואגרסיביות אני מזדחלת למיטה ומתכסה מיד כשאני מרגישה שהפסיעות קרובות מדי, כשאני שומעת את הדפיקות על הדלת, אני יודעת, אני לא רוצה לפתוח אותה מה שמאחורייה מסוכן מידי, יותר נכון מי שמאחוריה "את לא הולכת לפתוח לי את הדלת?" שאל תאו, כמובן שזה יהיה הוא, זה היה ברור שזה הוא. לפני שאני מספיקה לחשוב הדלת כבר נפרצת בכוח ואני מחניקה צעקה, עושה את עצמי ישנה, יודעת שזה לא יעזור אבל זה ימשוך את הזמן, הוא מתיישב על המיטה שלי וחום גופו מוקרן אליי נותן לי תחושה מאיימת
"דיי עם המשחק עכברה אני יודע שאת ערה" אמר תאו, קולו התוקפני הוא היחיד ששרר בחדר כי אני לא מתכוונת אפילו להוציא ציוץ בתקווה שיעזוב.
YOU ARE READING
ורד לבן//White Rose
Ficción históricaלארוך כל ההסטוריה היו 2 מדינות שחברו לברית בלתי נתפסת, כל מלחמה הן נלחמו ביחד , ניצחו ביחד , זאת עד לשנת 1572 בה הכלל השתבש, המדינות שזכורות כבעלות ברית- עכשיו הן אויבות כל מי שבריטי שונא את צרפת וכל מי שצרפתי שונא את בריטניה . קאיה רו היא אישה מכפ...
