ורד לבן//White Rose

Twenty-first rose

תאו

מאמה אליזבת צודקת , אבל אני לא יכול , אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד אותה , אני יודע שאני צריך להגיד את האמת, אבל אני גם יודע מה המשמעות של האמת הזאת מבחינתה , אולי בהתחלה היא לא תלך , אבל בהמשך היא תסתכל עליי אחרת , כאילו אני לא תאו  יותר, אבל אני רוצה להיות תאו , תאו שלה 

מאמה אליזבת יוצאת מהספרייה בעודי יושב ומחכה למלכה האמיתית ,עוברת חצי שעה , עוברת גם שעה והיא לא מגיעה , אני הולך לחדר המשרתות כדי לראות אם היא בסדר, אני מתחיל לדאוג היא אף פעם לא איחרה, דפקתי על הדלת, אף אחד לא עונה , כשפתחתי אותה ראיתי את המלאך שלי ישן , התיישבתי במיטה שלה , לידה , זוכר רגעים פחות נעימים שבהם הייתי כאן , בתנוחה הזאת , אני מצטער על כל אחד , אני מצטער על כל מחשבה שלי להרוג את היצור שמולי, אני חושב על השנאה שלי ומתעצבן , איך יכלתי לשנוא את הדבר הכי טוב שהחיים הציעו לי , אני נוגע משערותייה הרכות ומשחק בהם , כשאני שומע אותה מדברת , אבל היא לא התעוררה היא מדברת מתוך שינה 

"אמא..." אני שומע אותה אומרת והיא מתחילה למלמל, אני יודע שהיא מתגעגעת למשפחה שלה , מאוד , כל פעם שמצב הרוח שלה קצת ירוד , או כל פעם שהיא בוהה, אני יודע שהיא חושבת עליהם , תמיד בראש שלה ,  היא רוצה לחזור אליהם , אני מבין אותה, אבל אני לא יכול לתת לה לעזוב אותי, השבוע בו היא הייתה מעולפת היה כל כך קשה , לא להרגיש את ידיה החמות מחבקות אותי,לא לראות את העניים המכשפות שלה בכל זמן שארצה , זה הטריף אותי, אז רק המחשבה שאצטרך לשאת את זה בידיעה שטוב לה בצרפת והיא לא רוצה לחזור , משגעת אותי, כן , זה אנוכי מצידי , אבל אני עד כדי כך אוהב אותה, שבלעדייה אשאר קליפה ריקה של עצמי , היא הצליחה איכשהו למלא את החלל שנמצא בתוכי מאז אותו יום , את הרעב הבלתי פוסק למוות , עכשיו הוא כבר לא שם , כל מה שיש הוא הקלה , כאילו למדתי איך לנשום מחדש , אז לא, אני לא יכול לתת לה לעזוב , אעשה הכל , אני אפילו אמצא את משפחתה ואביא אותה לפה , הכל כדי שתרצה להישאר לצידי .

אני מנשק את מצחה ועוזב את חדר המשרתות , הולך אל החדר שלי .

עבר כבר זמן מאז ששלחתי את ג'ורג' למשימה, הוא כתב לי שהספינה שלו הותקפה על ידי פיראטים ושהוא עצר  אצל המדינה השכנה , עד שהספינה תתוקן , היום לפי המכתבים שלו , הוא כבר צריך להיות כאן עם אותה המשפחה הזאת , אני יודע מה הבטחתי למרלין , אהרוג רק בשדה הקרב בלי קשר למוצא האדם, אבל האנשים האלה ? הם אנשים שאני חייב להרוג , המשפחה שלו , המשך ישיר של לא אחר מהרוצח של אימי , אם לא אהרוג אותם , או לפחות אראה ארותם סובלים , אני ארגיש כאילו בגדתי בה , באימא שלי .

"הוד מעלתך? אחד החיילים שלך חזר מצרפת כלפני חצי שעה , הוא ביקש שאודיע לך שהוא בצינוק עם האסירים " 

אמר לי אחד השומרים שהיו מחוץ לדלת חדרי , לא הסתובבתי אליו , אני מכיר את הקול שלו ויודע שהוא כבר מכיר אותי בתור תאו , אני לא רוצה שידע שאני ג'יימס . "אוקיי אתה והשומר השני , לכו מכאן , אני כבר יוצא " אמרתי , לא רוצה לראות אותם כשאני יוצא לבחוץ .