הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק שלישי-סמטת דיאגון

זו אכן הייתה פרופסור מינדי. היא חייכה אליהם ואמרה "בואי אמה. אמנם יש זמן אבל אף פעם לא כדאי להימרח."
אמה הייתה מאושרת ונרגשת." בואי נלך!" קראה. "איך נגיע?"
"בהתעתקות. אם זה לא מפריע לכם" היא הביטה בהוריה בשאלה.
"בהתחשב בעובדה" אמרה האם "שאנחנו לא יודעים מה זה, ושאת פרופסור מוסמכת, אני מניחה שכן."
אמה זינקה בריצה לבחוץ, והפרופסור אחריה, בהליכה שקולה יותר. הפרופסור אחזה בידה, הן הסתובבו. לחץ באוזניה, ההרגשה שהיא נשאבת למנהרה צרה, החושך המוחלט. לא, אמה לא אהבה להתעתק.
השתיים עמדו באמצא רחוב עמוס בלונדון, מלא חנויות.
אמה הביטה, בפעם הראשונה בחייה, בעיני האנשים סביבה מחליקות סביב דבר שרק היא יכולה לראות.
פרופסור מינדי דחפה את הדלת ושתיהן נכנסו לפונדק הקלחת הרותחת. המקום היה אפלולי למדי ומאוכלס בדלילות והפרופסור חלפה בו בצעד תכליתי עד לחצר האחורית, המוזנחת אפילו יותר. "ובכן" אמרה הפרופסור, מביטה בקיר. "אמרת שאת כבר מכירה את עולם הקוסמים. אם כך, כמה?"
"שלושה לגובה שניים לרוחב" ציטטה אמה.
"יפה." אמרה פרופסור מינדי בהערכה. היא הקישה בשרביטה על הלבנה הנבחרת והקיר כולו החל לרעוד. שער רחב נפער בו, והשתיים נכנסו פנימה.
אמה נשמה עמוקות את שלל הריחות, הקולות והמראות אל קירבה. כמו הארי ועוד רבים לפניה, הצטערה על זוג עיניה, שפתאום נראו לא מספיקות לכל מה שמסביב.
"אוקיי תחנה ראשונה" התריעה פרופסור מינדי. הן ניצבו מול גרינגוטס. לבן, עצום, בנק. גובלין עמד הדלתות, ומאחוריו האזהרה המוכרת, שאמה ידעה בעל פה עוד מהפעם הראשונה שקראה אותה; 'לנכנס ברוך הבא, אך דבר אחד תדע: מי שבגזילה אשם, כך או ככה ישלם. לא רק אוצרות תמצא, כאן בבטן אדמה. אזהרה היא לבאים, סוף גנב אינו נעים.' הן נכנסו לבנק. "טוב," חייכה הפרופסור. "לשמחתי, אין נסיעה בעגלה ואין כספות תת קרקעיות. אנחנו נחליף את כספך ונלך."
"בסדר" אמרה אמה. היא לא רצתה שהקאה תקלקל את החוויה הזו, בסמטת דיאגון.
הגובלינים היו אדיבים מאוד, ותוך כעשרים דקות הן היו שוב בחוץ, הפעם עם אוניות, חרמשים וגוזים במקום הכסף המוגלגי, ה'נואו מאג'י' הרגיל. היא תצטרך להתרגל לזה שבאונייה, שבעה עשר חרמשים, ובחרמש עשרים ותשעה גוזים. זאת אומרת שבאונייה יש שבע מאות תשעים ושלושה גוזים. המממ. זה די הרבה... לאחר מכן הן הלכו לחנות הגלימות של מאדם מלקין. מכשפה קשישה, כנראה המאדם עצמה חייכה אליה. "הוגוורטס?"
"כן!" ענתה אמה, מבחינה שבאותה מילה אחת נאגרה התרגשות רבה מאוד. מהר מאוד היא יצאה עם חבילת גלימות. ואז רוקח, ומאזניים, וקדרה, וחנות ספרים. פרופסור מינדי עזרה לה להחזיק חלק מהחבילות, ואז אמה הסתכלה על הספרים. ספרים. מכל הסוגים. קטנטנים, ענקיים, עם לחשים, עם קללות, בודדים היו אפילו ריקים! פרופסור מינדי נאלצה לכחכך בגרונה כדי להסב את תשומת ליבה של אמה חזרה אליה. "הספרייה של הוגוורטס עשירה למדי, ועם האישורים הנכונים תוכלי לקרוא שם כמעט הכל, רייבנקלואית קטנה" הקניטה. "טוב, עכשיו את רצית ינשוף נכון? ואז סיימנו פה."
"שניים" מילמלה אמה
"למה?"
"אחד לי, ואחד למשפחה..."
"טוב,אז בואי." אמרה הפרופסור בעודן מתקדמות לעבר חנות החיות.
******
נשארה רק תחנה אחת, שרביט. 'אוליבנדרס: יצרני שרביטים מובחרים מאז 382 לפנה"ס' הכריז שלט. פעמון דלת צילצל כשנכנסו. היה שם שקט ומאובק, כמו בספרייה עתיקה. "שלום" אמר אדם צעיר וחייך. אמה בהתה בו. אוליבנדרס הוא קשיש ומוזר! לא כמוהו... "מופתעת?" הוא חייך. "בטח ציפית לראות את סבי, הוא נפטר לפני כעשר שנים, ומאז אני מוכר פה... מהי זרוע השרביט שלך?"
"אני ימנית"
הסרט החל למדוד אותה, בעוד הצעיר שולף כמה קופסאות צרות וארוכות מהמדפים.
"הנה, קחי אותו" הוא אמר. אמה לקחה אותו בצייתנות והניפה. כלום. גם בשני, בשלישי בשישי... כלום. בשביעי קרה משהו. היא לקחה את השרביט והניפה אותו. מטר ניצוצות כסופים ניתך ארצה. "ארבעים ושניים סנטימטרים, עץ דובדבן, הליבה: נים לב דרקון. גמיש למחצה. תתחדשי" {זה השרביט שלדעתי יהיה שלי אם יהיה לי שרביט}
אמה שילמה, ושתי הבנות יצאו מהסמטה והתעתקו, על כל המטען בחזרה אל הבית.
אמה עמדה מול הדלת, לבדה. פרופסור מינדי נפרדה ממנה והתעתקה משם, והיא נותרה בביתה, עמוסה שלל. היא תהתה מה יחשוב אותו עובר אורח מסכן על הנערה שלצידה שלושה ארגזי קרטון ושני כלובים, באחד ינשוף אפור כסוף ובשני תנשמת אדמדמה. לתנשמת קראה הסטיה, על שם אלת הבית היוונית. הסטיה תבוא איתה להוגוורטס, ותישא מכתבים אל הבית. חזרה. הרמס הינשוף, על שם אל השליחים וההולכים הבודדים ישא מכתבים מהבית אליה. או הפוך. תלוי את מי יחבבו הוריה יותר. כך או כך השמות מתאימים. היא הנילה את אחד הארגזים ופתחה את הדלת, הביתה. היא תרבוץ במיטה ותנוח מהיום. ותנסה לחשוב על דרך לבשר הכל ללינה.

הנה עוד פרק (699 מילים) והוא לקח זמן כי לא היה לי כיף לכתוב אותו.
בבקשה תאמרו איך יצא דעתכם באמת חשובה לי...
הפרק הבא יהיה נחמד יותר