יום ראשון. רייבן דאגה להכיר לה את כל חברי מסדר הניפלרים. את המאתרים, את המתרגמים, את הבודקים, את החוקרים, את המוודאים ואת המסתכנים. היא אומנם לא הסבירה לה מה פירוש כל תפקיד, אבל היא הבטילה שבקרוב היא תגלה. בתיקה של אמה שיקשקו סוכריות של שבוע שלם, ושיעור הלחשים הראשון עבר בשלום. גם אם לא למדו דבר. בשבת שוב ישבו החמישה בצל העץ האהוב עליהם במדשאות שלמול האגם, ואמה יכלה להגיד בביטחון שיש לה ארבעה חברים טובים בהוגוורטס. שלושה מהם חדשים... הספרים שהביאה מהבית היו סדורים על המדף, ואמה הכירה את שגרת ההתארגנות של כל אחת מבנות שכבתה. מרינה שקטה, ונרדמת לאט, לכן תמיד אפשר לסמוך עליה לפטפוט שקט במקרה של נדודי שינה. אריאל קמה ראשונה, ומעירה את כולן אלא אם שבת. נקבעה שגרת בוקר נעימה, ואמה החלה להתרגל לחיים בפנימיה.
אחרי ארוחת הצהריים היה שיעור לחשים. פרופסור ארץ' לימד אותם לחש ריחוף, שנקרא וינגארדיום לביוסה. וויש וויש פלאק. ניפנוף ניפנוף טפיחה. אמה נשמה עמוק. עם כל כמה שהיא רוצה להצטיין, תהיה לה רק פעם אחת. אז היא אמרה, בקול, מנופפת וטופחת "וינגארדיום לביוסר". דבר לא קרה לנוצה שלה. ואז אמרה אריאל, סוף סוף. "אומרים וינגארדיום לביוסה, לא לביוסר."
אמה החלה לצחוק. פרופסור ארץ' התקרב. "את בת מוגלגים אה?" שאל את אמה בחיוך.
"כן" ענתה לו, מצחקקת.
"נו תמיד עושים לי את זה. כל שנה. ואת, גם את?"
אריאל הביטה בו. "מה כל כך מצחיק?!" אמרה בקול נעלב מעט. "לא, אני לא בת מוגלגים שני ההורים שלי קוסמים"
אמה בהתה בה, המומה במקצת. "סליחה" אמרה לה, "את באמת ניסית לעזור"
הפרופסור הניד בראשו בשעשוע ואז אדוארד הצליח איכשהו לשרוף את הנוצה שלו. תוך צחוק קל הוא הושיט לו נוצה חדשה." לא מתפקידי להסביר את הסיטואציה הזו" והלך לעזור לקבוצה אחרת.
"זה לא היה מצחיק" אמרה אריאל.
"סליחה באמת פשוט התערבתי עם לינה שאין סיכוי שתהיה פה סיטואציה כזו והייתה וזה היה מצחיק וכן אני אמרתי בכוונה עם ר' סורי" ואז אמרה "וינגארדיום לביוסה" והנוצה ריחפה. הא.
אמה ידעה שכולם מצפים ממנה לבוא שוב לעץ, אפילו עם שיעורי הבית והכל, אבל היא רצתה לעבור במפקדה קודם ולקחת לה ספר. היו שם כמה ספרים שרצתה לקרוא, ובניגוד לספרייה, היה אפשר לקחת ספרים גם החוצה למדשאות. אז אחרי שהלכו מעט, היא ואדוארד, היא אמרה לו ששכחה משהו בכיתה ושלא יחכה לה. אחרי שפסעה מעט לכיוון הכיתה, פנתה במסדרון השני והחלה לרדת למטבחים. לאחר רגע נזכרה שבאמת שכחה עט בכיתת הלחשים, וגם שלינה יודעת בדיוק אילו ספרים היא הביאה איתה מהבית. אז היא לקחה את העט שלה ויצאה אל כולם בעץ.
"תראו, הנה אמה באה. עכשיו נוכל להסביר לכם הכל." אמרה לינה בנימה מפייסת של מי שכולם נגדו בוויכוח ושהבין שלא יוכל לנצח. "הפ." פנתה לאמה.
אמה עברה בראשה על מספר תרחישים ודרכים לספר את הסיפור. מספר רב מאוד.
{לקרוא בטון ובקצב של קטרה, מי שלא יודע מי זו לא נורא}
"לפני שנים רבות מאוד," פתחה
"עשרים ואחד" לינה התיישבה, כמתכוננת לשהייה ארוכה.
"יותר. העשרים ואחד יגיע בהמשך. אז ככה. לפני שנים רבות, שתי האומות חיו בהרמוניה. אבל הכל השתנה, כשהמוגלגים החלו לתקוף."
אמה ראתה את לינה מנסה להחניק ציחקוקים. "הקוסמים כולם לא יכלו להפסיק זאת, אז כשהעולם דרש זאת יותר מכל, הם נעלמו."
"כן זה שיעור היסטוריה רגיל" לחש אדוארד, ורוי היסה אותו.
"מאות שנים חלפו, וקוסמת אחת בשם ג'ואן החליטה להביא שלום לעולם. על אף שלל האיסורים היא בחרה לחסוף את עולם הקוסמים בהדרגתיות למוגלגים, כדי שתהיה הבנה ומכך הרמוניה. אבל אני מאמינה, שזו הייתה שיטה ממש גרועה." את השורה האחרונה לינה מלמלה יחד איתה.
"או קיי" אמרה שיילי. "וזו שיטה גרועה כי, ולמה אף קוסם לא יודע מזה?"
"פרופסור מינדי יודעת על זה" אמרה לינה.
"כי היא ראש בית רייבנקלו, היא צריכה לענות על כל השאלות של כל הרייבנקלואים. ואתם מגיעים למקומות לא מוכרים כל כך." שיילי נקשה בשרביטה על ראשה, ושערה העשיר נאסף לקוקו עבה.
"זו שיטה גרועה" אמה הכתה באצבעותיה, להסב את תשומת ליבן, "כי, מי באמת האמין שהארי פוטר אמיתי? כאילו, ברצינות. מצאו לי מוגלגים שמאמינים בהארי פוטר."
"אני חושב שאנחנו לא מדברים על אותו הארי פוטר." אדוארד נראה מהורהר מעט.
"בטח שכן." אמרה לינה, ואז הניפה את שרביטה וקראה: "אקיו אבן החכמים!"
כל מי שהיה בטווח שמיעה הסתובב.
אמה גיחכה. "אני את הטעות הזו עשיתי כבר."
רייבן פסעה לעברם, מחייכת קלות. פלורנס, חברתה, הנידה בראשה, גילגלה עיניים והלכה אחריה.
"את לא יכולה לעשות את זה עדיין, אפילו הרמיוני למדה את הלחש הזה רק בשנה רביעית" חייכה אל לינה. סיכת המדריכה הראשית שלה הבזיקה כשהסתובבה וקראה "הכל בסדר! הכל טוב" כדי להרגיע את מי ששמע. "הנה, אני אעשה את זה" היא הניפה את שרביטה וחפץ מלבני טס לעברם. ספר. לינה תפסה אותו וריפרפה. "זה לא העותק שלי"
"נכון" רייבן הצביעה על שמה, שהיה כתוב על הכריכה הפנימית. "זה העותק שלי"
פלורנס כיחכחה בגרונה קלות. לאמה היא נראתה קצרת רוח במקצת, עומדת שם בידיים שלובות.
"כן סליחה. אמה תחזירי לי אותו הערב בסדר?" ואז הן פנו והלכו.
"או קיי" אמרה שיילי לאט. "מה קרה כאן כרגע?"
"זה ספר. גם רייבן מכירה אותו. קוראים לו הארי פוטר." אמה החליקה מהשורש שעליו ישבה אל הקרקע.
"כתבה אותו בת מוגלגים בשם ג'ואן, שרצתה להפסיק את הבעיות והסודות בין הצד המוגלגי והקסום." המשיכה לינה.
"זו למעשה סדרה, בת שבעה ספרים, שמספרת על ילד בשם הארי פוטר, שגדל אצל דודיו המתעללים, ובגיל אחת עשרה גילה שהוא קוסם והגיע להוגוורטס." הבהירה אמה.
"יש מחזה על ילדיו, ועוד שני סרטים על מאה שנים לפני, באמריקה. ועוד כמה ספרים נילווים." הוסיפה לינה.
"זוהי הסדרה הנמכרת בעולם. מליוני ילדים ומבוגרים אוהבים אותה. אפשר לקרוא אותה עשרות פעמים" אמרה אמה.
"יש לה מאות מוצרים למכירה, שקונים מליוני מעריצים ברחבי העולם." לינה חייכה. "וזו גם הסדרה האהובה עלינו."
" תמיד רצינו לקבל מכתב להוגוורטס. המכתב שלי, הייתי בטוחה שהוא מתיחה. של לינה." סיפרה אמה. "וזהו. זה תקציר מאוד מצומצם של העולם הקסום הזה."
"אז בגלל זה עשית את הסצנה בלחשים?" שאל אדוארד.
לינה צחקקה. "וינגארדיום לביוסר"
"לביאו סה נוט לביאו סר!" החזירה לה אמה, וכולם צחקו.
זה אורך טוב {954}
סליחה על מה שקורה פה, בעיקר על החלק של אווטר.{😹}
תודה על מעל 250 קוראים בערך...
איך יצא? להמשיך?
YOU ARE READING
הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס
Fantasía***הושלם!*** אמה היא ילדה רגילה לחלוטין, לפחות לפי הסטנדרטים שלה... אבל בעיני שאר העולם היא ממש מוזרה. קודם כל, היא אוהבת לקרוא. אחר כך, היא גם נהנית ללמוד(למרות שבמה שלא מעניין אותה היא ממש חפיפניקית) ובנוסף, דברים מוזרים קורים מדי פעם בסביבתה... "...
