הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק שש עשרה

צללים אפלים נמתחו סביב הכל. נראה שהעצים שולחים ענפים, מסבכים אותם זה בזה, עד שנוצרת מנהרה. רחשים מאחור גורמים לה להתחיל לרוץ, בעוד המנהרה נסגרת מאחוריה. בקצה יש אור חום-צהבהב פועם, קורא לה. היא מועדת ונופלת. מקצות הצללים חומקים ניצוצות אדמדמים, כמו גחליליות קטנות וכהות. הם מתגבשים לכדור גדול, שמתנפץ על העצים הסוגרים ומקפיא אותם במקום. היא קמה וממשיכה לרוץ אל הקצה, מאחוריה העצים חוזרים לנוע. היא כושלת אל קרחת היער. האור המנחם לא שם. על האדמה מכוסת השרכים מתפשט כתם ירוק-שחור ותוסס. הוא מגיע אליה, נוגע בנעליה-

אמה קמה מתנשפת. ליבה פעם במהירות כפולה מהרגיל. היא הביטה סביבה, כולן ישנו. בחדר שרר אור דמדומים אפרפר של לפנות בוקר.
להירדם שוב זו לא אופציה. באנחת השלמה שלחה אמה את ידה אל תוך תיקה הרקום וחיטטה בין שלל סוכריות הרייבנקלו שהיו בו. היא בחרה אחת כתומה, והתכווצה בשל הרעש שהשמיע רשרוש עטיפתה. דממה. אף אחת משכנותיה לחדר לא התעוררה. היא נגסה בגומי הדביק, נותנת לסוכר להיגרס בין שיניה. טוב, מה תעשה עכשיו? היא יכולה להשלים שיעורי בית, ויש לה כאלו, אבל זו לא נשמעה אפשרות מלהיבה במיוחד. במקום זאת היא נעמדה, הטילה לפיה את שאריות הממתק המתוק מדי וירדה אל המועדון.
היה בו בדיוק מספיק אור לקריאה, בזכות כמה אבנים זוהרות שהוצבו במקומות אסטרטגיים לאורך הקירות, אז אמה הוציאה מאחד המדפים ספר בשם 'סיפורים אמיתיים שקרו כמעט באמת' והתיישבה לקרוא.
זה היה ספר די טוב, שאיגד סיפורים קצרים יחסית אבל חמודים לכרך אחד, ואמה היתה באמצא החמישי כשקלטה שאולי הגיע הזמן ללכת לאכול ארוחת בוקר.

האולם הגדול היה ריק, למעט כמה משכימי קום אחרים. אמה הופתעה לראות שבשולחן סלית'רין ישבה ילדה עם שיער חום כהה מתולתל, עם פסים דקיקים בודדים ירוקים. מה שיילי עושה ערה מוקדם כל כך בבוקר?
אמה נעמדה, נוטשת את ערמת הטוסטים האכולה למחצה שלה, והתישבה שוב ליד שיילי.
"מה את עושה פה כל כך מוקדם?" שאלה אותה. "חלומות רעים?"
שיילי קפצה בהפתעה. "ב-בוקר טוב אמה! מה שאלת?"
"חלומות רעים?"
"חלומות רעים." אישרה.
"מה את לומדת עכשיו?" המשיכה אמה בחקירתה.
"תולדות הקסם... אני אשלים שם שעות שינה"
"איזה כיף לך!" התמוגגה אמה. "לי יש חיות הפלא, הכל תזוזה"
שיילי ציחקקה. "תבריזי, ילדת פרוטקציות"
אמה הנידה בראשה." אדוארד יתחרפן"
"אהה, איך יכולתי לשכוח?" היא אמרה, מלווה את דבריה בעיניים פעורות ובהנהונים. אמה התחילה לצחוק, ושיילי הצטרפה אליה כמעט מיד.
"שלום לכן!" זו הייתה לינה. "תיארתי לעצמי שהצחוק שייך לכן..."
אמה חייכה חיוך גדול." בוקר לינה! בואי שבי איתנו"
שיילי נעמדה והתמתחה. "אני צריכה לזוז. ביי אמה"
לינה נעצה בה מבט חודר ומעט מודאג, ואז נראה שנזכרה שגם אמה שם והתנערה. "תתארחי בשולחן גריפינדור?"
"כבר אכלתי, בעיקרון" ענתה לה אמה." אבל אשב איתך, בטח" הוסיפה במהירות, מבוהלת ממבטה החודר של לינה, שהופנה עתה אליה.

לינה הביטה באמה מודאגת." כדור הארץ קורא לך..."
אמה התנערה ממחשבותיה. "מה קרה?"
"שאלתי," חזרה לינה, "אם הכל בסדר"
"למה שלא יהיה בסדר?" תהתה אמה בפיזור נפש.
"את לא מאופסת, כבר מיום שישי, הכל בסדר?"
אמה הנידה בראשה. כל סוף השבוע הילכה סחור סחור במחשבותיה, מנסה להבין את הפתק המסתורי שקיבלה מרייבן בליל חמישי. כשניסתה לדבר איתה, רייבן רק אמרה לאמה שעדיף שתשמור מרחק, גם ממנה וגם מהמפקדה. אז אמה בילתה את רוב השבת כשהיא יושבת לצד חבריה במדשאות, תחת העץ הקבוע שלהם, ומנסה לגייס מספיק ריכוז לקריאה נוספת של הארי פוטר. מיותר לציין שלא הצליחה בזה במיוחד...
לינה קטעה את מחשבותיה בשנית. "אמה, מה קורה לך?" דרשה לדעת.
"כלום..." מילמלה, מתפתלת על מושבה. "הכל טוב, אני רק... רק חושבת קצת..."
"רק חושבת קצת, כבר שלושה ימים?"
"אהה... כן?"
לינה גילגלה עיניים. "אז אל תגידי לי." ואז נאנחה בהשלמה. "אם את רוצה לדבר, אני כאן."
אמה חייכה חיוך קלוש. "תודה"
אבל מי ינסה לגנוב קסמי קרב שאמינותם מוטלת בספק? גרינדלוולד ותומכיו רובם כבר מתים. וולדמורט ואוכלי המוות הובסו לפני יותר מעשור. נבל חדש עולה? אמה הצטמררה.

שיעור טיפול בחיות פלא, עם בית האפלפאף. 
"רגע, זה לא חומר של שיעור התגוננות בכלל?" תהתה אמה בקול.
נושא השיעור היה בסיליסקים. כמובן בלי חיה ממשית כהדגמה...
"תלמדו את החומר הזה גם בשיעורי התגוננות מפני כוחות האופל, זה נכון" השיב פרופסור ארץ' בשלווה.
"אבל זו חיה ממש מסוכנת ונדירה! למה אנחנו צריכים לדעת לטפל בה?" התווכחה.
"כי חשוב שתדעו על קיומה"
רוי תפס את אמה לפני שהספיקה להשיב לו. "עזבי את זה, אני יודע שאת במתח מסיבה כלשהי, אבל אל תריבי עם ארץ' טוב?"
אמה נהמה אליו, אבל השתתקה. רוי הניד בראשו בחיוך מודאג. "אני מניח שאת כבר יודעת את מה שהוא הולך לומר עכשיו, אחרת לא היית מתלוננת. פשוט תנסי להחזיק מעמד, רק עוד שעתיים..."
זה נכון, חשבה אמה. אין סיבה לפרוק את הלחץ שלה על אף אחד, בטח שלא על מורה. אבל היא באמת מודאגת.
אדוארד נעמד מצידה השני. "הוא מלמד דברים על המאפיינים שלו כיצור, בשיעור התגוננות נלמד רק איך להרוג אותו. אני דווקא שמח שיש לנו שיעור כזה"
אמה הסתובבה אלי." יש משהו בדבריך. סליחה."
"זה בסדר, את לא צריכה להתנצל. לכולנו יש ימים כאלו לפעמים..."רוי חייך את חיוכו המקסים ופנה חזרה להתרכז בשיעור, אבל עם עין אחת משגיחה על אמה, לוודא שהיא בסדר.

אני מרגישה כמו פטריק רות'פוס. לא מבחינת רמת כתיבה, חס וחלילה, אלא מבחינת לייבש את הקוראים עד שתצא נשמתם... (כמובן שאין מה להשוות בין 4 חודשים ל9 שנים, אבל בכל זאת)
קצת פרטים טכניים:
* אם לא הבנתם את הפרק, לכו לקרוא את הקודמים, ואולי אפילו מהתחלה...
* הפרק הבא יעלה מהר יותר מזה.
* 812 מילים. אורך נחמד, יחסית אליי
* היה לי מחסום כתיבה כל ה3 חודשים של הסגר הראשון, אז יש לי תירוץ. הא. (לא כתבתי אפילו חצי שיר, אוקיי?)
* אין שם לפרק, ואין תמונה, אבל אתם תשרדו, אני מקווה
אז... עד הפעם הבאה!