הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק עשרים - ינשוף ומכתב...

אמה ריחפה במרבד עננים צמרירי ונעים.
הכל היה אפור ורך, נשמע כאילו יורד גשם במקום רחוק אחר אי שם למטה.
צמרירי...
ומעט מחוספס... כמו... צמר? לא כמו שדמיינה עננים.
עננים לא אמורים להיות רטובים?

...

קולות פטפוט שקטים ממקום כלשהו בימינה.
היא שכבה על... שטיח?
אמה פקחה עין אחת. כן. שטיח. שטיח כחול. כמו... כמו ב... במקום כלשהו. הוא נראה לה מוכר... היא הפנתה את ראשה הצידה. המדריכה הראשית של רייבנקלו ישבה שם, יחד עם שני תלמידים שנראו לה מוכרים במעורפל. שנה רביעית אולי? חמישית? טוב, זה לא קריטי. אמה משכה את עצמה לישיבה. ידיה כאבו, כאילו נפלה קודם. מוזר, היא לא זכרה שנפלה... בחדר שהייתה בו היו כמה ארונות זכוכית גדולים, מלאים ציוד משרדי ותיקיות. בויטרינה אחת הייתה אספקה נחמדה של שוקולדים, ברצפת ומיץ דלעת. כונניות גדושות ספרים ריחפו באוויר. לימינה היה מקבץ ספות, עליהם ישבו מקור הקולות... שתי תלמידות ותלמיד. החדר כולו היה בגוני כחול ואפור, סך הכל הוא נראה נעים מאוד. גם השטיח היה רך. החדר כולו נתן לאמה תחושה עזה של דז'ה וו.
"אמממ" פתחה אמה. איך קוראים למדריכה הראשית? "רייבן?" זה כנראה היה שמה, משום שהיא פנתה להביט באמה.
"התעוררת"
"כן... איפה אני?"
"את במפקדה שלנו, כמובן!" אמרה התלמידה הנוספת.
"המפקדה... שלנו?"
"של הניפלרים!" התלמיד הצביע על הדלת, שם אכן היה חרוט ניפלר, יושב על ערמת ספרים.
אמה מצמצה בתמיהה. הכל נראה מוכר מאוד, אך עם זאת... לא. לא ייתכן. היא הייתה זוכרת מקום מגניב כזה. "סליחה?"
"היא לא זוכרת כלום" לחשה התלמידה בצער
"אני אמורה לזכור משהו?"
המדריכה הראשית, רייבן, כרעה לצידה על השטיח. "מה בדיוק קרה עם פלורנס ושיילי?"
"פלורנס? מי זו? ושיילי... למה שיקרה איתה משהו? רבנו, אבל אני לא בטוחה על מה- ואז... היא התחמקה ממני... אז פגשתי אותה הלילה בכוך קטן שהיא סיפרה לי עליו פעם... ואז..."
תלמיד האולי-רביעית התיישב לצידה גם.
"אז ככה." הוא פתח. "יש... טוב, יש מסדר נחמד שקוראים לו מסדר הניפלרים, ואת... די... חברה בו מאז תחילת שנה. ממש מתחילת השנה. אנחנו חבורה של רייבנקלואים שחוקרים את הקסמים שיש בהוגוורטס, בזמן האחרון יחסית גילינו מין פאנפיק כזה על ספרי הארי פוטר שיש בו כל מני קסמים שלא הכרנו, שחלקם באמת אמיתיים ותקפים, אז אנחנו חקרנו מה אמיתי ומה לא, וכמה הם מסוכנים וכל זה-"
"אמממ..." מה? על מה הוא מדבר?! המדריכה הראשית לא הייתה נותנת לו פשוט לשקר לה, נכון?
"את באמת לא זוכרת?" תלמידת האולי-חמישית נראתה ספק מבוהלת וספק המומה.
"לא... זו מתיחה?"
המדריכה הראשית, רייבן, נאנחה." תראי אמה... אולי כדאי שלא תתעמקי בזה יותר מדי. השנה נגמרת עוד שבוע וחצי, אולי הזכרונות יחזרו אלייך במהלך החופש הגדול... ואם לא, שנה הבאה תנסו לשחזר אותם, ולגלות איפה שיילי... ואם לא, תמשיכי לחקור בלעדיהם... יש לך עוד שש שנים פה במסדר, זה יותר ממה שמקבלים רוב החברים, בטוח תוכלי למצוא נושא מחקר אחר. בינתיים... תחזרי למועדון שלך... לא תספיקי ללמוד היום, כבר צהריים. תגידי למורים שלך שזה היה עניין של מחפשי האמת. הם יבינו"

בתא ברכבת אדומת קטר יושבים ארבעה ילדים. אדמונית, ואחת ששערה שטני. תלתלים בחום דבש וששיערו חום כהה וחלק.
על זוג ספסלים מרופדים יושבים ארבעה, מתעלמים מהנוף החולף ומפטפטים.
שמונה מזוודות, ארבעה תיקים. החופש הגדול בפתח.
משהו שגוי בסצנה הזו, וכולם יודעים את זה. חמישית מהם חסרה. הם מתבדחים וצוחקים, כמעט בכוח, מנסים להתעלם מהמושב הריק.
אף אחד מלבד בעלת השיער השטני לא יודע בדיוק מדוע חסרות זוג מזוודות. וגם היא יודעת רק מעט מאוד.
כעבור זמן מה פושטים הארבעה את הגלימות, מגלים בגדים מוגלגיים מתחת.
הקטר שורק, נעצר.
כולם יורדים. בזוגות ובשלשות יוצאים אנשים חזרה לעולם הנורמלי.
שני הבנים מנופפים לבנות כשהן יוצאות יחד, בהבטחה להיפגש בשנה הבאה.
הן עולות על אוטובוס. יורדות ממנו. אוטובוס נוסף.
שתי הילדות מתחבקות לפרידה, כל אחת פונה לביתה.

אמה ישבה בביתה וקראה הארי פוטר, בפעם ה31 בערך, כשהינשוף דפק לה על החלון. היא לא הייתה מופתעת במיוחד, הרי לינה כבר סימסה לה שהינשופים אמורים להגיע היום. אמה קמה ממיטתה ופתחה את החלון, הינשוף עופף פנימה ונחת על השולחן. היא פתחה את המכתב שהיה קשור לרגלו בעוד הוא שותה מים מכלובם הריק של ינשופי הבית, הרמס והסטיה.

'בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות
מנהלת: מינרווה מקגונגל
גברת וירסט היקרה...'

טוב, הגיע הזמן. שנת הלימודים תתחיל בקרוב.
ואמה תוכל סוף כל סוף לשחזר את זיכרונותיה, למצוא את שיילי, לפתור את הכל...
טוב, אבל כל דבר בעיתו.

אמה חזרה אל המיטה ופתחה את הספר במקום שעצרה בו.

סוף.
אולי המשך יבוא...

אז... זהו. נגמר.
לא כולל הקטעים למטה שבהם אני מדברת לעצמי קראתם 12,429 מילים.
ארוך יותר מסיפור קצר, אבל קצר יותר מנובלה, אני חושבת שהמונח המתאים הוא נובלטה...
מה, אני כותבת את הדבר הזה כבר... שנה וחצי?
ואו
לא הייתי מצליחה להתמיד בזה בלעדיכם. אז תודה, על כל כוכב או תגובה. על זה שטרחתם לקרוא עד הנה. תודה💙

ולפרטים טכניים...
אולי יהיה המשך
לא יודעת.
הייתם רוצים המשך?
מה שבטוח, אני לא מפסיקה לכתוב
אולי אפילו אפרסם פה עוד דברים!
אני שוקלת אולי לפתוח ספר שירים שלי
או... יש לי שני רעיונות מגובשים יחסית לסיפורים, אולי אותם
מי יודע
מה שבטוח, זה היה ויהיה כיף
{תמשיכו לעקוב אחרי הסיפור הזה (או אחריי גם אופציה) ואם יהיה המשך או שאשכתב את זה, אני אכתוב לכם פה, כן}
אז זהו
להתראות!