הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק שבע עשרה

בשנייה שהשיעור נגמר אמה חצי הלכה חצי רצה לכיוון החממות וקרסה כנגד אחת מהן. היא ידעה שהיא נכנסת לפאניקה בלי סיבה ממשית, אבל... בכל זאת. היא לא יכולה ככה. היא צריכה תשובות.
אמה נשמה עמוק. היא סתם קופצת למסקנות, כנראה. אין הרבה סיכויים שעולה עוד נבל. עולם הקוסמים החכים קצת, לא? הנה, אין סיבה שתיכנס לפאניקה. בקרוב רייבן תירגע ותסביר לה הכל. אבל ליתר ביטחון... לא. אמה טמנה את פניה בין הברכיים. היא 'ניפלרית' פחות משנה, והשאר שם הרבה יותר. הם גם מבוגרים ומנוסים ממנה. היא יכולה לתת להם לנסות לפתור את זה. בטח רייבן הרחיקה אותה כי היא צעירה. אולי היא מפחדת שתיפגע? כי, אולי באמת קורה משהו רע! לא. יש סיבה אחרת והגיונית יותר. חייבת להיות.
אמה השעינה את גבה על צד החממה והרימה את מבטה, ישירות אל פרופסור לונגבוטום שהתקרב לשם, מפתחות החממה משתלשלים מידו.
בינגו! נפל לה פתאום האסימון. נוויל נלחם מול וולדמורט בקרב באחרון, הוא וודאי יוכל להפריך את חשדותיה. או לאמת אותם, אבל על זה היא מעדיפה לא לחשוב.
"פרופסור!"
"שלום לך!" היה לו קול נעים ורגוע.
"פרופסור, אתה..." רגע, מה בעצם היא יכולה לומר? היא הייתה די בטוחה שאסור לה לדבר על הניפלרים ועל השיטה באוזניי אחרים, אפילו מורים, אז קל וחומר שלא תוכל לדבר על הבעיה הזו!
"אני מה?" הוא החל להתעסק במנעול החממה.
אמה החליטה פשוט לשאול אותו. "אתה נלחמת מול וול-" שיט. לא שוב! היא בת המוגלגים המוזרה מול רוב התלמידים, כל מה שחסר לה זה שגם המורים יסתכלו עליה ככה. "מול אתה יודע מי, נכון?"
הפרופסור הרצין. "נכון. למה פתאום את שואלת?"
ובכן, זו הייתה שאלה צפוייה. "אני מודאגת..."
"ממה?"
אוקיי מה אפשר לענות לו שלא יהיה חשוד מדי? 'ענייני מחפשי אמת' יכניס גם אותו לפאניקה, ו-'סתם ככה' עלול לגרום לו להתייחס לשאלתה לא ברצינות.
"אני... לא יודעת. תחושת בטן"
פרופסור לונגבוטום פתח את דלת החממה ונאנח. "הייתי חבר של הארי מספיק זמן כדי לסמוך על דברים מעורפלים כאלו"
אמה ציחקקה. היא הייתה חייבת. "אופס"
נוויל חייך. "כן, נלחמתי."
"אז... אז אתה חושב שהתחושת בטן שלי עלולה להיות נכונה?"
הוא הביט בה בכובד ראש. "אני מקווה שלא, אבל גם מפחד לפסול סתם ככה. נסי לא לגרום לזה להסיח את דעתך..."
אמה הרכינה את ראשה. הוא לא הועיל אפילו מעט. 'אל תתני לזה הסיח את דעתך.' מאוחר מדי. המפף.
"בואי, אם את כבר כאן את יכולה לעזור לי לסדר פה קצת."
אמה התנערה ממחשבותיה ונכנסה לעזור.

את תורת הצמחים השנה למדו רייבנקלו עם גריפינדור, מה שאומר שלאורך כל השיעור הכפול לינה המשיכה לנסות לדובב אותה. מיותר לציין שזה לא הלך טוב במיוחד... אמה עדיין ענתה במשפטים קצרים ולא הייתה לגמרי מפוקסת.
בשלב מסויים היא התייאשה. "יהיה לך מעצבן להשלים את השיעור הזה, את יודעת?"
"גם לך, את יודעת"
"אבל ממני לא מצפים לציונים מושלמים, כי אני לא רייבנקלו, את יודעת?"
"גם ממנו לא מצפים לציונים מושלמים, את יודעת"
"לא? לרייבנקלו יבוא כל מי שמשתוקק ללמוד, ככה הלך השיר, לא?"
"מה את כבר יודעת"
"שמשהו מטריד אותך"
אמה השפילה את מבטה. "שזה לא ידאיג אותך"
לינה חייכה חיוך קצת עצוב. "מאוחר מדי, את חברה שלי..."
אמה שתקה, תחושת אשמה מכרסמת אותה. היא גורמת לחבריה לדאוג, וייתכן שלחינם. מילא היא עצמה מודאגת, אבל עכשיו גם לינה ורוי מודאגים בגללה...