הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק חמש עשרה-מעשה בשלושה

איכשהו, רייבן הצליחה להדפיס את כל 122 הפרקים של השיטה, לחלק אותם לתיקיות, ולהכין סיכום על חייו של אליעזר יודקובסקי בשבעת הימים שנותרו. ולהביא אותם לבית הספר.
אז כל חברי מסדר הניפלרים השתחררו משיעוריהם והתיישבו לקרוא.

האווירה במפקדה היתה מאוד ידידותית. כמה רייבנקלואים היו שרועים על רצפת השטיח הכחולה, כמה על מקבץ הספות האפורות, ישבו על כיסאות או נידנדו רגליים משולחנות. בינות לתלמידים היו מונחות צלחות של עוגיות שוקולד-צ'יפס, בקבוקי בירצפת ומיץ דלעת.
וכולם ישבו וקראו.
כמה מהם מתוך תיקיות, כמה קראו ממקבץ דפים פזורים, כמה הציצו מעבר לכתפי חבריהם ורשמו הערות.
מדי פעם קטעה השתנקות תדהמה או פרץ צחוק את הדממה המאובקת, אך רוב הזמן היו בחדר רק רחש נשימות ורשרוש דפים.

''ארוחת צהריים!'' הכריזה רייבן פתאום, שוברת את השקט.
כולם התמתחו ויצאו בהדרגה מהמפקדה. אמה הלכה במהירות לפני רובם, והופתעה מחדש לגלות שרוב שולחן רייבנקלו היה מלא. היא ציפתה שלפחות ירגישו בהעדרות של 3-1 תלמידים מכל שכבה! אבל בעצם-
זרם מחשבותיה נקטע כאשר ארבעה ילדים הקיפו אותה.
''יו תראו!'' אמרה לינה. ''תלמידה חדשה!''
''היי אדוארד,'' אמר רוי. ''אולי אתה מכיר אותה? היא רייבנקלו, כמוך''
''לא, צר לי''
''היא נראית לי קצת מוכרת'' הוסיפה שיילי,
''אין סיכוי'' שיסע רוי את דבריה.
''אוקיי אוקיי אני מצטערת!'' קראה אמה. ''באמת הזנחתי אתכם מאז החופשה. פשוט יש איזה ספר כזה ש-''
''וזו סיבה להיעדר מכל השיעורים מאז החופשה?'' תקף אדוארד
''אה, כן...'' אבל קולה התרומם בסוף לשאלה.
לינה גילגלה עיניים. ''את חסרת תקנה''
''מה שאותי הכי הפתיע הוא שלאף אחד מהמורים לא אכפת'' שיילי החלה להוביל את כולם אל שולחן האפלפאף, שהיה ידוע בזה שלא היה לו אכפת כל כך אם יושבים לידו ילדים מבתים אחרים.
''אני רייבנקלו. אני מיודדת עם המדריכה שלנו. יש לי פרוטקציות''
אדוארד דחק בכתפה בחיבה. ''גם אני רוצה פרוטקציות''
''לא תקבל ולא תקבל!''
''אוך איתך''

''נו אבל באמת מה קרה?''
''עזוב אותה, אד. למורים שלה לא אכפת ותוכל לעזור לה להשלים את החומר כי אתה איתה בכל השיעורים. היא קוראת. זה בטח משהו חשוב''
אמה הביטה בשיילי בהכרת תודה.
''טוב, עליי ללכת. נשארו לי רק שני חלקים, תתעודדו''
''ותפספסי התגוננות? מה אם וולדי יקום שוב לחיים? מה אם גרינדי ינסה להרוג אותנו?''
''גרינדי?!'' הזדעזעה שיילי. ''ו ו ל ד י ? !''
לינה הסמיקה מעט. ''שכחתי איפה אני נמצאת...''
''שוב פעם באשמת הספר הזה? נמאס ממנו! גם עונדת את הסמל של גרינדלוולד, גם קוראת בשמו של אתם יודעים מי, ועוד בשם חיבה! הכל באשמת הספרים הארורים שלכן שתיכן'' הוא עשה הפסקה כדי לנשום. ''את גם מציירת בכל מקום את הסמל של גרינדלוולד. את ואמה''
''כמה פעמים צריך להגיד לך?! זה לא הסמל של גרינדלוולד! רוי, תסביר לו, אני ואמה לא מספיקות למשימה הזו כנראה''
אמה יכלה בקלות לחמוק בחסות המהומה, אך עיניה השקטות והנוקבות של שיילי עצרו בעדה.
וגם סקרנות אדירה מהולה בשעשוע לראות לאן יתקדם הוויכוח, בין לאבגודי למחצה, פוטרהד בת מוגלגים, וחצוי דם שגדל על מעשיות בידל הפייטן כמעשיות ילדים ולא יותר.
''תראה אד'' פתח רוי. ''אתה מכיר את מעשה בשלושה אחים?''
''תמיד פחדתי ממנו''
''אז יש כמה אנשים שמאמינים שהוא אמיתי''
''ששלושה קוסמים פגשו את המוות על גשר?''
''יש שכן ויש שלא''
''זה קצת מטומטם''
''סתום ואל תבקר אמונות של אחרים'' התפרץ רוי, ואז עצר לרגע. ''אוקי, סליחה, מצטער. זה נושא רגיש אצלי.''
נכון! חשבה אמה. הוא הרי הבן של לונה... בטח כל החיים צוחקים עליו.
''טוב, אז. יש אנשים שמאמינים ששלושת החפצים מהסיפור קיימים.'' הוא הדגים באצבעותיו. ''שרביט הבכור'' (אצבע זקופה) ''אבן האוב'' (אצבע ואגודל במעגל) ''וגלימת ההיעלמות'' (משולש משני האגודלים ושתי האצבעות).
''רובם לא מאמינים ששלושת האחים באמת פגשו את המוות. הרוב חושבים ששלושתם היו בעצם השלושה לבית פברל, שהיו קוסמים חזקים בצורה יוצאת דופן, והם יצרו בעצמם את האוצרות.''
''כן לינה, תודה על העזרה''
''ועל הכמעט ציטוט מהספרים''
''אמה! שקרנית קטנה שלי''
''הנה, הם מציירים את הסמל ככה: וזה עוזר להם לזהות זה את זה'' אמה הפשילה את שרוול גלימתה וחשפה את ציור העט הדהוי ששם.
''רגע אז אתן שתיכן מאמינות שאוצרות המוות, או איך שלא תקראו להם, קיימים?''
''תראי... זו לא בדיוק אמונה...''
''יש לכן הוכחות?''
''רולינג אמרה''
''ומה שג'יי קיי אומרת, נכון.''
''לפחות עדיין לא מצאנו שום טיעון סותר''
''אתן כמו אמא שלי שתיכן - מאמינות לכל דבר, כל עוד אין לו הוכחות.''
''רוצה להפגיש בינינו?''
כן! צהלה אמה בליבה. כן! יפה מאוד לינה, יפה מאוד.
''אולי בהזדמנות אחרת.''
אוף. מה אמה היתה נותנת כדי להיפגש עם לונה, הדמות האהובה עליה, בלי תחרות. כמה פעמים בעבר ישבה ודמיינה את השיחה שינהלו...
טוב, כפי שרוי אמר, אולי בהזדמנות אחרת.

צפצוף קל עלה סביב שיילי. ''רגע, אנחנו באמת עומדים פה כבר שיעור שלם?!''
''מה זה הצפצוף הזה?''
''זה לחש השעון. אם לא היית מבריזה ביום ראשון היית לומדת אותו גם''
''שקט אד יש לי אישור''
''פרופסור ארצ'לי יהרוג אותי'' נחרדה שיילי.
''תגידי לו שעזרת לי בעניין חשוב וסודי, ואם הוא ישאל מה, את יכולה לומר לו שהוא היה קשור לחקר האמת.'' אמרה אמה. ''בעצם, כולכם יכולים לומר את זה. זה יפתור אתכם מעונש.''
''מאיפה את יודעת את זה?'' שיילי לא נרגעה.
''אמרתי לכם, יש לי פרוטקציות''
''טוב,'' הפסיק אותן רוי. ''אם אנחנו כבר מבריזים, בואו נעשה את זה בנחת, לא בעמידה במסדרון המסכן''
''אני מסכימה'' לינה התמתחה. ''כבר נמאס לי לעמוד. בואו החוצה''

הם פסעו נינוחים יחד והתיישבו תחת העץ הגדול שלהם, למול האגם.
השמש בהקה על ראשה האדמדם של לינה ובשערות הירוקות הבודדות של שיילי.
רוי השתרע בתנוחה חתולית על הדשא. אדוארד צנח על שורש בולט. אמה חייכה, והצטרפה אליהם.

בערב בחדר המועדון עפה ציפור נייר ופתחה את קיפוליה על הברכיים של אמה. היה כתוב שם:
'אמה,
היזהרי במה שאת אומרת, שימי לב למה שאת כותבת, שקלי את צעדייך בכובד ראש.
יש אנשים שרוצים לגנוב את הידע על קסמי האופל והקרב שמובאים בהארי פוטר והשיטה הרציונלית.
אנחנו יודעים שחלקם מומצאים, אבל חלק מהקסמים אמיתיים, ומסוכנים מאוד.
היזהרי, שימי לב, שקלי הכל בכובד ראש.
רייבן אלורג'ו, ראש מסדר הניפלרים הנוכחי.'

חה חה, 9 ימים לפני הזמן שנתתי לעצמי. אני מרוצה. ישבתי אתמול שעה וחצי באמצא הלילה וגמרתי את זה, זה היה מאוד נחמד.
גם האורך של הפרק נחמד, {936, כמעט 1000!} ובעיקר העלילה שלו נחמדה.
הפרק הבא יעלה עוד חודש (ב13, כמו היום), או לפני, תלוי מה יקרה.
תישארו במתח. או שלא. להית'