הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק שביעי-המיון

"כמעט הגענו" אמרה פתאום שיילי. זה היה נכון. תוך חמש דקות הרכבת נעצרה, והקול קרא להשאיר את החפצים ברכבת כי הם יועברו ישירות לחדרים. השלושה ירדו לרציף נפעמים, מביטים סביבם. "תלמידים חדשים! לכאן בבקשה!" נשמע קול קורא. "מי זה?" לחשה אמה.
"זה פרופסור ארץ'. הוא מלמד חיות פלא" ילד בן גילם עמד לידם והוא זה שענה לשאלתה של אמה. היה לו שיער חום והוא היה נמוך מאמה בכשני סנטימטרים. "איך אתה יודע?" שאלה. "אחותי לומדת אצלו. היא בגריפינדור, שנה רביעית"
"אז אתה מכיר פה קצת?" ניסה רוי להצטרף לשיחה.
"בעיקר כל מני סיפורים על המורים ועל כמה קשה להתמצא פה. ניסיתי לגלות עוד אבל אני חושב שהיא עושה לי דווקא. היא גם לא כל כך מדברת איתי..."
"כן אני מזדהה לגמרי" הוסיפה אמה. "אחי הגדול לא שם עליי כלום. הוא גם בפנימיה אז ברוב השנה אני בכלל לא איתו, מה שרק מוסיף לריחוק"
"לי יש שני אחים קטנים תאומים" אמר רוי, בעוד הם בוחרים להם סירה ומתמקמים בה. "אז בתור הנקודת מבט הנגדית, הם באמת טיפשים יותר"
"אני בת יחידה" אמרה פתאום שיילי, שלא השתתפה בשיחה עד כה.
"איזה כיף לך" נאנח הילד בערגה.
"רגע איך קוראים לך בעצם?" שאל רוי. "אני רוי סקמנדר לאבגוד"
אדוארד ינבלרי" אמר אדוארד.
"שיילי מנתיס"
"אמה וירסט"
ואז כולם נשתתקו, מכופפים את ראשיהם מתחת למסך קיסוס. ומולם נגלה הוגוורטס.

את המתח של לפני המיון שרפה אמה בפיטפוט נמרץ בין ארבעת החברים על יתרונותיהם וחסרונותיהם של הבתים. אדוארד היה גם הוא בעד רייבנקלו, אז כדי שהוויכוח יהיה מעניין הוא שטח את הטיעונים שלו לטובת גריפינדור.
סוף סוף נכנסה פרופסור מינדי והובילה את כל תלמידי השנה הראשונה אל האולם הגדול, המצנפת שרה את שירה, והמיון החל.
"אבוט ניקי"
ניקי התיישבה, מושכת את המצנפת על ראשה. כמה שניות ואז:
"גריפינדור!"
המיון נמשך.
אדוארד שובץ לרייבנקלו. אמה הריעה עבורו ממקומה בטור.
שיילי שובצה לסליתרין, ודי מהר.
רוי שובץ להאפלפאף, כמובן.
"וירסט אמה"
קול השתנקות קל נשמע מהטור, אבל אמה התעלמה, התקדמה בהתרגשות והניחה את המצנפת על ראשה. היא נפלה מיד לכסות את עינייה. "היי" אמר קול בראשה. היי, חשבה אמה חזרה. היא רק רצתה לגמור עם זה. "את רוצה ללכת לרייבנקלו? אני חושבת שתסתדרי שם היטב." אמרה המצנפת. כן כן רייבנקלו. ביקשה אמה. "רייבנקלו!" אישרה המצנפת לכל האולם. אמה ניגשה נרגשת והתיישבה ליד אדוארד בשולחן. מחיאות הכפיים שטפו אותה והיא נרגעה.
"זוקובי לינה" הכריזה פרופסור מינדי.
מה?!
אמה בהתה בילדה בעלת השיער האדמוני שניגשה והתיישבה על השרפרף. אמה נשמה עמוק. זו אכן היא. וכיוון שאהבה אותה כל כך היא החזיקה לה אצבעות, לאו דווקא לרייבנקלו, כי זה אנוכי. היא החזיקה אצבעות לגריפינדור, כי לפי הכירותה עם לינה, היא מתאימה יותר לגריפינדור. "גריפינדור!" המצנפת כאילו קראה את מחשבותיה. לינה התיישבה, ואמה נעצה בה מבט, מפספסת את פרופסור מינדי שלקחה את השרפרף והמצנפת משם. לינה הביטה לעבר אמה ומבטיהן נפגשו. הן סיכמו, ללא מילים, כמו שרק חברות טובות שנים רבות יכולות לעשות, להיפגש למחרת בתשע באולם הגדול. ('מה לעזאזל?' תהו פניה של אמה. 'מה את עושה פה?' תהו פניה של לינה. רק הכירותן רבת השנים איפשרה להן לקרוא זו את זו בבהירות שכזו. 'מחר' סובבה לינה אצבע מאוזנת לפנים,לסמן עתיד. 'כאן' האצבע הצביע למטה. 'בשבע' שבע אצבעות נזקפו. 'לא' אמה ניענעה אצבעה לשלילה. 'תשע' זקפה אצבע אחת, ועוד אחת מאוזנת, לסמן מינוס אחד. הינהון קל שבקלים מצד לינה. לינה הרימה את אצבעה רבע סיבוב ואז הורידה אותה למאוזן וסובבה קדימה, לציין מחר בבוקר, ואמה זקפה אגודל לחתום את השיחה.){אם לא הבנתם את השיחה נסו לעשות את זה מול מראה. מאוזן זה _ ומאונך זה | } אמה הסבה את תשומת ליבה למנהלת, מינרווה מקגונגל, שנשאה נאום פתיחה קצר. לאחר שירת ההימנון, בה כל בית הספר צווח, צלחות ההגשה החלו מתמלאות. נראה שהיה שם דגש עם בשר. היה שם צילי קון קרנה, ופאי רועים, ופרגיות, וסלטים, ורטבים, הכל מהכל. מסיבה מסויימת, מסויימת מאוד, היו שם קעריות עם סוכריות מנטה. אמה לקחה כמה בעטיפתן ושמה בתיק הצד השימושי והאהוב שלה. לאחר שכולם לקחו אוכל, התלמידים החדשים החלו לדבר, מנסים להתוודע לילדים שילמדו איתם בשבע השנים הבאות. המדריכה הראשית,  רייבן אלורג'ו, בת מוגלגים, השתתפה גם היא בשיחתם של תלמידי השנה הראשונה, כנראה מתוך תחושת חובה כלשהיא. "אני חצוי דם" חייך אדוארד. "אבא שלי קוסם, אבל אמא שלי גם יודעת על עולם הקוסמים. דודה שלי גם קוסמת פשוט"
"אני בוצדמית" אמרה אמה.
התנשפויות והשתקות עלו מתוך הוותיקים שסביבם, או מתוך בני הקוסמים שהיו שם. "מי הבן מממ שאמר לך שככה קוראים לבני מוגלגים?!" הזדעזעה רייבן.
"אני יודעת טוב מאוד מה המשמעות של זה. אני בוצדמית גאה" את המילים האחרונות אמרה בקול מעט חזק יותר, וכמה אנשים משולחן גריפינדור היסתובבו לעברם. ביניהם הייתה לינה, שלפי תנועות שפתיה לחשה "גם אני" אבל בשקט כך שרק אמה יכלה לראות. אבל לא, מרפק ננעץ בה מידי ניקי אבוט, שישבה לצידה, ונראה כי היא מסבירה ללינה את פירוש המילה. אמה קיללה את עצמה בשקט. היא מוזרה מספיק גם ככה. אבל זה שולחן רייבנקלו. הם פתוחים לדברים חדשים. "אני יודעת מה קראת שאת אומרת ככה" אמרה לה רייבן. היא הפשילה את שרוולה וחשפה ציור בעט כחול של משקפיים פשוטים; שני עיגולים וקו, וברק קטן מעליהם. אמה הינהנה וחייכה חיוך גדול. הרוב פה לא יזהו את זה, וגם אם כן לא יחייכו כך. "מוזמנת לבוא להציץ באוסף שלי" צחקה רייבן. "אנשים התפלצו, כי אני הרי בת מוגלגים. מאיפה יהיה לי שרביט מזוייף באיכות טובה כל כך?" אמה חייכה גם. למרות שהיא בת שבע עשרה ככל הנראה, אולי שש עשרה, היא עדיין הייתה ידידותית. עוד פוטרהדית אחת להוגוורטס. עד כה, שלוש במניין.

זה אורך מכובד {879} לפחות יחסית אלי...
איך יצא? להמשיך?
יש לי כבר מוכן את פרק 8 אבל אני רוצה לעבור עליו עוד קצת...