אמה האטה ופקחה עיניים. מאחוריה נצצו המספרים המכריזים שזהו רציף תשע ושלושה רבעים, ולפניה רכבת בעלת קטר שני פלטה עשן. היא גררה את שתי מזוודותיה והעלתה אותן על אחד הקרונות והחלה הולכת לאורכו, מחפשת תא ריק, או ריק למחצה. לקראת סוף הקרון היה תא אשר ישבה בו רק ילדה אחת. היה לה שיער חום נחושתי, שהיו משולבים בו גוונים ירוקים זוהרים, שערה אחת כל פעם, כך שנוצר רושם חלודה קל.
"סליחה?" שאלה אמה. "זה שמור?"
"לא." הילדה חייכה. "בואי שבי"
אמה נכנסה בחשש קל לתא. לפי כל הסיפורים היא יכולה להיות החברה הכי טובה שלה, או האויבת המושבעת שלה. נו תנשמי טיפשונת. את סתם נלחצת.
"היי! אני שיילי, שנה ראשונה. גם את שנה ראשונה נכון?"
שיילי הייתה לבושה כבר בגלימת הוגוורטס שלה, והמזוודות השחורות שלה שכבו מיושרות מתחת למושבה.
"או היי! אני אמה וגם אני שנה ראשונה כן"
שיילי הייתה מאוד חביבה, יותר ממה שאמה ציפתה מילדה שפגשה הרגע, אבל הייתה לאמה תחושה שהיא לא עושה את עצמה והיא באמת ככה.
"אז אהה את את כבר יודעת לאיזה בית תלכי?" תהתה שיילי, בניסיון ברור לפתוח שיחה. אמה שמחה לגלות שהיא לא היחידה שמובכת פה, אפילו קצת. "או שבעצם את בת מוגלגים ואת לא יודעת על הבתים הרבה?"
"אני בת מוגלגים, אבל כן ערכתי מחקר" זאת אומרת קראתי שוב הארי פוטר "ואני מניחה שאני אהיה ברייבנקלו כי אמממ ככה?"
"אוי, אם את יודעת כבר על הבתים משהוא, את חייבת להבטיח לי שלא תשפטי אותי על הבית שלי ואני גם אסביר למה!"
"מבטיחה" אמה הניחה יד על הלב במחווה תיאטרלית מוגזמת של שבועה.
"אני רוצה להיות בסליתרין, וזה כי אני כן פרפקציוניסטית ואני כן רוצה להיות הטובה ביותר ואני כן רוצה אפשרות לשנות דברים, שזה הרצון לכוח, ואני כן אסטרטגית, לפחות קצת, שזה ערמומיות. נגיד, אני די טובה בשחמט וזה.."
את כל זה היא אמרה מהר מאוד, כאילו מפחדת שאמה תקטע אותה.
"היי" חייכה אמה. "להיות מרושעת ולא נחמדה זה לא חלק מהגדרות התפקיד של סליתרין" שיילי צחקה קצת, וזה סיפק את אמה למדי.
פתאום נשמעה שריקה והרכבת החלה לנוע. האחרונים מיהרו לאורך המעבר כדי לתפוס קרונות פנויים יחסית. ראש של ילד, עם שיער בלונדיני שטני מתולתל קלות ומבולגן הציץ פנימה. "יפריע לכן אם אני אשב פה?" שאל.
"ממש לא!" אמרה שיילי.
"בוא" הזמינה אמה.
הוא נכנס והתיישב, מניח את מזוודותיו לידו. אמה חשבה שאפשר ללמוד הרבה על אדם לפי איך שהוא מניח את המזוודות שלו. אצל שיילי הן היו מונחות ישרות מתחת למושב, דבר המראה כי היא אוהבת סדר. היא עצמה זרקה את מזוודותיה על הרצפה ודחפה אותן ברגלה אל מתחת למושב, מה שיכול להראות חוסר תשומת לב, חוסר כבוד לרכוש או פזיזות. הילד הניח אותן לצידו. לא ממש צמוד, כך שלא בטוח רכושני, אבל כן בכבוד מסויים, כך שכנראה יש לו כבוד לזולת ולדברים שלו. או שהוא קמצן ברמות. אמה העדיפה לחשוב על האופציה הראשונה. "-ואנחנו שנה ראשונה." סיימה שיילי את דבריה. "אני רוי" אמר רוי "וגם אני שנה אלף" המממ. חשבה אמה. שם יפה. "למעשה אני קצת חושש מבית הספר. אומנם אמא שלי למדה פה, אבל החוויה שלה הייתה די רעה מבחינה חברתית, ואבי למד בבית ספר אמריקאי. אני אמריקאי" הוסיף כשקלט את מבטה הנוקב של אמה. "נו ו...?" שאלה שיילי. "אני צרפתייה. ההורים שלי למדו שניהם בבובאטון אבל יש לי סבתא שלמדה בהוגוורטס ואז כשהיא מתה ההורים שלי עברו לבריטניה כדי לכבד את זיכרה וזה"
"אוי"אמרה אמה. "הייתי אומרת משתתפת בצערך אבל זה יישמע רע"
"לא זה בסדר" חייכה שיילי. "זה קרה לפני שנולדתי"
"רגע אמה מה איתך?" תהה רוי
"או אני אהה בת מוגלגים אבל אני כן יודעת דבר או שניים" או יותר, הוסיפה לעצמה, "על בית הספר. ערכתי קצת מחקר וקראתי הרבה. לא לא את הוגוורטס תולדות, אבל זה מסביר הרבה. נראלי אני רוצה להיות ברייבנקלו, מה איתך רוי?"
"אני, טוב נו אל תהרגו אותי, אני רוצה ללכת להאפלפאף" הוא נראה נבוך מעט.
"אוה שנייה אתה מצפה עכשיו שאני אגיד איזה בית אני רוצה! קלטתי אותך!"צחקה שיילי. "אני... נו אוף כבר הסברתי את זה לפני שנכנסת!"
"רוצה שאני אעשה את זה?" שאלה אמה
"לא. נו טוב, אבל אל תקטע אותי." רוי הנהן ושיילי המשיכה "אני רוצה להיות בסליתרין אבל אני לא מרושעת אני רק חושבת שלפי התכונות אני הכי מתאימה לשם אבל אני לא רעה או משו כזה!" הוסיפה.
"שייל את בפאניקה, הכל בסדר. תנשמי" ניסה רוי להרגיע אותה.
"שייל?!"
"אני מתנצל, יש לי קטע כזה של לשנות שמות... או לקרוא לאנשים בשמות משפחה. אני רוי סקמנדר לאבגוד, אגב."
"שיילי מנתיס"
"אמה וירסט. אתה קרוב משפחה של לונה לאבגוד?" אמה חשה התרגשות. היא אהבה את לונה, רייבנקלואית מוזרה למופת.
"כן, היא אימא שלי. את מכירה אותה?"
אעעעעע הוא הבן של לונה! כן, יש להם אותו צבע שיער והכל!
"הו אממ שמעתי עליה קצת. אבל אמממ אני מתנצלת אבל היא נשמעה קצת אממ טרללה אם אתה מבין למה אני מתכוונת..."
"כן אני יודע" אמר בשלוות נפש. "אני פחות מטורלל ממנה. אבל אני כן אוהב אותה מאוד והיא כן אמא שלי" אמר במין נעימת אזהרה כזו, כאילו מבקש מהן לחלוק עליו.
"ממתקים!" נשמע קול מהמסדרון. עגלת הכיבוד עברה שם. אמה הביטה בעיני חבריה החדשים ונראה שהם חושבים על אותו דבר.
"שלושה בקבוקי מיץ, שלוש צפרדעים ועוגת קדרה אחת" ביקשה מהמכשפה. אמה זרקה לכל אחד צפרדע ובקבוק והם זרקו לה בתמורה את חלקם בתשלום. הם אכלו ושתו במין פטפוט נעים, צוחקים יחד כאילו הכירו כבר זמן רב.
הנופים חלפו במהירות מבעד לחלונות הרכבת והאור שמבחוץ החל לדעוך לאיטו.
שיא אורך חדש נקבע! {870 מילים}
זה היה פרק ממש כיפי לכתוב...
מה דעתכם?
להמשיך?
YOU ARE READING
הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס
Fantasy***הושלם!*** אמה היא ילדה רגילה לחלוטין, לפחות לפי הסטנדרטים שלה... אבל בעיני שאר העולם היא ממש מוזרה. קודם כל, היא אוהבת לקרוא. אחר כך, היא גם נהנית ללמוד(למרות שבמה שלא מעניין אותה היא ממש חפיפניקית) ובנוסף, דברים מוזרים קורים מדי פעם בסביבתה... "...
