הרפתקאותיה של אמה-פוטרהדס בהוגוורטס

פרק חמישי-סלקציה

כל הבגדים ארוזים. כל ספרי הלימוד. כל ציוד השיקויים. הגלימות. שלל חפצים נחוצים אחרים. ואמה אחת, מול כל ספריה שהוצאו ממדפיהם, שהובאו מעשרות מקומות אקראיים בבית. לשבעת ספרי הארי פוטר שוריין מקום מראש, והם שכבו במזוודה, כריכותיהם הבלויות מעט כאילו מחייכות לאמה. ספרי המדריך, כל החמישה, (אמה הייתה ממש גאה בעובדת בעלותה על החמישי) נכנסו הבאים: קלים פיסית, וכיפיים. היא לא רצתה לקחת את ארבעה עשר ספרי פרסי, אבל כן רצתה קצת מריק, ולכן לקחה את טרילוגיית מגנס צ'ייס, שכבר ליוותה אותה בשלל נסיעות. אוקיי, עד עכשיו החלק הקל. אבל מה הלאה?! זה כמו לבחור את מי מהפצועים לנטוש מאחור. זה לקחת חלק מעצמך, ובצורה מודעת, להשאיר אותו במקום בו תיפגשו רק שלוש פעמים בשנה. טוב, יש ספרים שהיא מסוגלת לפרדה הזו מהם, אבל... המפף. יש כאלה שלא. נכון שיש ספרייה בהוגוורטס. נכון שיהיו לה מלא שיעורים, ופעילויות פנאי ועם קצת מזל, חברים. אבל מה עם ספרים אמיתיים? משלה?
אביה נכנס לחדר והניח על השולחן שרשרת דקיקה מחוט עור שחור ועליה תליון זהוב בצורת דמעה, עם עיגולים קטנטנים של זכוכית וורודה עליו. אמה הביטה בו, דמעות מילאו את עיניה.
"מתנת פרידה" חייך אליה. אמה זינקה עליו בחיבוק.
"תתנהגי יפה" הורה לה. "נשלח לך מכתבים עם הרמס ואת חייבת להחזיר לנו ברור?" הוא משך באפו בעצב. "הכל יהיה בסדר. את תיהי בסדר. אני לא רוצה לקבל מכתב שפוצצת אסלה" ציטט לה, כי ידע שזה ישפר את הרגשתה. הוא חיפש במיוחד ציטוט שכזה, שההורים אומרים לילדיהם לפני הוגוורטס, בויקיציטוט. זה עבר, כי אמה חייכה מבעד לדמעות וצחקה. "עכשיו לכי לישון" נזף בה בעדינות. "אתן צריכות לצאת בשמונה".
אז אמה נשכבה במיטתה וניסתה להירדם, אך ללא הצלחה. כל החששות שהדחיקה צפו ומילאו אותה. כל המה יהיה אם והמה יהיה עם. מה יהיה עם לינה? בבית ספרה החדש? היא תמצא חברים בקלות. מה יהיה אם תשכח אותה? את אמה! מה יהיה אם אמה עצמה לא תמצא חברים? מה יהיה אם אף אחד לא יבין אותה או ירצה בקרבתה? מה יהיה עם הבתים עצמם? היא לא שואפת לסליתרין. לא טיפשה מספיק לגריפינדור.{לא נועד לפגוע בגריפינדורים} לא טובה מספיק להאפלפאף. ומה אם היא לא מתאימה לרייבנקלו? מה יהיה אם לא תצליח בלימודים כלל? אם היא, כבת מוגלגים שאינה הרמיוני גריינג'ר, לא תצליח לעמוד בקצב? לאט לאט המחשבות החמירו. היא מעולם לא התרחקה מהבית ליותר מעשרה ימים, שבועיים. מה תעשה עם הגעגועים? ובאמת איך תוכל לעמוד בקצב הלימודים, בשיעורים. והחברה. איך תמצא חברים בכלל? היא לא כזו חברותית, ולא רצתה לגמור כמו לונה לאבגוד. בכלל.
*******
בסופו של דבר היא נרדמה, מן הסתם, הואיל ועכשיו קמה, שש ומחצה, ובוקר. אמה גררה את שתי מזוודותיה בצבע הבורדו אל המטבח והחלה לארגן את תיק הצד שלה. הוא היה כחול והיו רקומים עליו שלושה פרחים. היא שמה בו את השרביט, עט כדורי מוגלגי רגיל, ערמת פיתקיות נייר ורודות מוגלגיות רגילות, חבילת טישויים, קצת כסף קוסמים, קצת כסף מוגלגי, מספר סימניות ועוד כל מני שטויות שהיא עלולה להזדקק להם. אימא שלה החלה להכין לה ארוחת בוקר קלילה; סלט, כי הן עומדות לאכול שטויות כל היום, וכשאמה סיימה, בשמונה עשרים וחמש, לינה נקשה בדלת. פרידה קצרה, והשתיים יצאו לכיוון תחנת האוטובוס, שייקח אותן, עם החלפה באמצא, לתחנת קינג קרוס. סוף סוף, ברבע לאחד עשרה הן הגיעו. אמה ולינה וידאו שכל הציוד מאוזן היטב ולא ייפול ולאחר מכן נפרדו. הן התחבקו. "לינה" לחשה אמה. "לא תשכחי לכתוב לי" לינה חייכה. "כמובן שלא אמה. עוד נשוב וניפגש." והלכה לעבר רציף עשר. קבוצת תיירים העלימה אותה מעיניה של אמה לפני שהגיעה.
טוב. אמרה אמה לעצמה. עכשיו נגלה אם הכל מתיחה, או לא. היא פסעה בנחישות לעבר המחסום, ואת המטרים האחרונים עברה בריצה קלה. שנייה לפני ההתנגשות, או המעבר, עצמה את עיניה.

{582 מילים} קצר, אבל לא יותר מדי
אהבתם? להמשיך?
הפרק הבא כבר כתוב לי בעיקרון אגב