אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 4~

-נקודת מבט סימון-
אני מגיע לאוניברסיטה, ולא רואה את הרכב של אמבר. מבואס לגמרי אני חושב לעצמי שזה כנראה הולך להיות מאותם ימים גרועים.
אני נכנס לכיתה ובכלל לא מרוכז בסביבה. אני בוהה בשולחן. המרצה נכנס לכיתה ומתחיל לדבר "בוקר טוב תלמידים, אני מציע לכם עכשיו להקשיב טוב טוב. אתם צריכים להתחיל בשבוע הבא עבודת סטז'רות מיוחדת וקשה בזוגות. בן ובת בכל זוג" התפללתי בתוך תוכי שישימו אותי ואת אמבר בזוג. "אתם תצטרכו להתנדב בבית החולים ולטפל בכל חולה שיגיע למחלקה שאליה תשובצו. תהיה איתכם רופא או רופאה אחראית שתמדוד את הביצועים שלכם, וכמובן שבמצבים שבהם לא תתפקדו טוב, הם יתפסו את מקומכם וירד לכם על זה ניקוד.
הזוגות הם: ברנדון וליסה, אלכס וג'סיקה, גסטון ונינה, אנדי וגלוריה, אמבר וסימון, קווין וטינה..." אני מפסיק להקשיב. הוא אמר את השמות שלי ושל אמבר ביחד. יותר מאושר ממני בעולם אין. "כן, התלמיד נורמן" המורה נתן את רשות הדיבור לנורמן "המורה, לא הבנתי מה כלכך קשה ומיוחד בעבודה הזו, במיוחד שאנחנו בזוגות ויש לידנו רופא או רופאה עם ניסיון?" "אני אענה, משהו ששכחתי להגיד. אתם תצטרכו לכתוב בסוף השבוע יומן, ובו תסבירו מה הרגשתם במהלך העבודה, באיזה מחלות נתקלתם, ובאיזה דרך טיפלתם בהם, בנוסף, הרופא או הרופאה שיבדקו אתכם, אסור להם לעזור לכם, אלא רק בתנאי אחד, בתנאי שאתם מסכנים חיים של בנאדם" "ונקבל על זה ציון של ממש? זה ישפיע בתעודה?" סינדי שאלה "לא הרמת יד סינדי, אבל כן. הציון של העבודה הזו מאוד משפיע. תרשי לי לומד שאפילו יותר מדי. לאלה מכם שהממוצע שלהם נמוך אני מציע לקפוץ על העבודה הזאת בשתי ידיים כי היא מסוגלת להקפיץ אותכם ממוצע עובר לממוצע טוב מאוד" נשמעו אנחות תדהמה בכיתה. יש לעבודה הזו משקל כלכך גדול.
שמחתי שבת זוגי לעבודה היא אמבר עוד יותר. כי היא המצטיינת של הכיתה. בזכותה אני בטוח אצליח. עם המחשבות האלה אני מסתכל לכיוונה ורואה שהיא מביטה בי. אני מחייך אליה, והיא שולחת לי קריצה. והלב שלי נותן קריצה לא כלכך עדינה בעצמו. כשאני חושב על זה לעומק, אולי היום היא הגיעה במונית או משהו ובגלל זה לא ראיתי את הרכב שלה.

-נקודת מבט אמבר-
איזה תזמון נהדר יש למרצה הזה! בדיוק מתי שאני צריכה, אני וסימון ביחד בזוג. אבל העבודה הזאת הולכת ונראית קשה יותר מרגע לרגע. אין לי מושג עם כל הקטע הרגשי הזה, בחיים לא הצטיינתי ברגשות. מזל שציוותו אותי עם סימון. אולי הנער הכי חביב ואדיב בכל האוניברסיטה. מזל. פעם שנייה היום.
בהפסקה שבין השיעורים סימון הולך לידי ואנחנו מדברים. על העבודה כן?
"תקשיבי, יש לי רעיון. את תעשי את כל הקטע של לטפל בחולים כי את ממש חכמה וטובה בזה, ורוב הסיכויים שאני די יקלקל לנו את העבודה בקטע הזה, ואני בתמורה אעשה את כל מה שדורש רגשות וכתיבה. כמו למשל, להרגיע חולים בחיוך, כי, תסלחי לי, אבל את לא מחייכת הרבה. ואת הקטע שנכתוב מה הרגשנו, אני גם אכתוב באיזה מחלות נתקלנו, ואת תכתבי את דרך הטיפול הנכונה וכזה"
"סימון, אתה כזה מתוק" אני שומעת את עצמי אומרת בחיוך קטנטן "תודה" הוא עונה לי ואני מבחינה בסומק ורדרד שמטפס על לחיו. "בקיצור הרעיון הוא שאני אעשה את הקטע הרפואי ואתה את הרגשי?" "כן, זה הרעיון"
"אוקי, אהבתי. סגרנו" אני אומרת בחיוך. פעם שנייה שאני מחייכת היום. בסוף אני עוד אלבש בגדים צהובים ואעשה גלגלונים באודיטוריום של  האוניברסיטה. פתאום סימון תופס את ידי "תרצי לאכול איתי משהו היום בערב?" "אני אשמח" אני אומרת הוא לוחץ את ידי בעדינות ואומר "גם אני שמח. יפה לך לחייך" אני מחייכת עוד חיוך והוא מרפה מידי והולך. אני מאושרת. סוג של דייט עם סימון. יותר טוב משיכולתי לקוות.

אז בפרק הבא יש לנו דייט של סימבר
עאאאא