אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 16~

כעבור חודש:
נקודת מבט אמבר:
אני מתרגשת יותר משהתרגשתי אי פעם. היום החתונה שלי ושל סימון. בקושי הצלחתי לישון בלילה, אז דיאנה באה לישון איתי. ישנתי כשאני מחובקת בזרועותיה. מחובקת בזרועות אימי. בבוקר אימי המאמצת הגיעה.
"אמא!" קראתי לה וחיבקתי אותה "אבא!" קראתי וחיבקתי גם אותו. זה שמצאתי את אימי הביולוגית לא אומר שאני אפסיק לקרוא להם אמא ואבא. נכון, הרבה פעמים לא אהבתי את שיטות החינוך שלהם, אבל בזכותם יש לי את מה שיש לי היום.
"אמבר איזו יפה את!" אמרה אמא שלי
"פשוט מהממת" הוסיף אבי.
"תודה" אמרתי ברגש וחיבקתי אותם שוב.
נסענו ביחד לסלון כלות, והתחילו לעשות לי תסרוקת. בגלל שהמאפרת התעכבה אבא שלי הלך וקנה לנו פסטה לאכול שלושתינו ביחד מהמסעדה ליד. "אמא, אבא, אני רוצה לומר לכם תודה, על כל ההשקעה שלכם בי, אף על פי שלא הייתם הורי הביולוגיים נתתם לי מעל ומעבר, יותר משכל ילד אחר קיבל. היום אני יכולה לראות שגם עם מה שלא הסכמתי איתו לפעמים, זאת הדרך הנכונה.
אני רוצה להגיד לכם תודה על 26 שנים שבהם גידלתם אותי, דאגתם לי ללבוש, לעתיד שלי, וזה לא מובן מאליו. תודה רבה על הכל"
"אמבר שלי" אמר אבי וחיבק אותי. אימי רק מחתה את עינה במטפחת.
"והיום בחתונה, ילוו אותי שלושה אנשים ולא שניים כמקובל. אתם, ואימי הביולוגית"
"הצלחת למצוא את אמא שלך?" אבא הופתע
"כן, והיא סיפרה לי למה אני מאומצת והיא מדהימה באמת, אבל לא כמוכם. כל מה שיש לי היום, הוא בזכותכם"
"אני אוהבת אותך אמבר" אימי אמרה וחיבקה אותי
"גם אני אוהבת אתכם"
המאפרת סוף סוף הגיע, ואמא שלי הלכה לעשות תסרוקת.
אבא שלי ישב כל הזמן בטלפון וקרא מגזינים, ואני הייתי מותשת אף על פי שהיום רק התחיל.
המאפרת טישטשה את השקים השחורים מתחת לעיניים והפכה אותי ליפה יותר משהייתי אי פעם.
לקראת השעה אחד בצהריים כבר הייתי מוכנה, עם השמלה והכל. חיכינו לסימון.
ואז הוא נכנס. הג'נטלמן הכי מושלם בעולם.
עם יופי עוצר נשימה בטוקסידו המהמם שהוא לבש.

נקודת מבט סימון:
הנה אשתי, בשמלה לבנה. בתסרוקת ואיפור, שעשו אותה לאדם הכי יפה עלי אדמות. היא כלכך נדירה. שפשוט זכיתי.
פסעתי אליה באיטיות, והיא פסעה אלי.
כשנפגשנו, רק התחבקנו כדי לא להרוס את האיפור. אבל אני חייב להודות שאפילו לי עמדו קצת דמעות בעיניים מהתרגשות.
נסענו לצילומים שלפני החתונה. ואז בשעה שבע, שום דבר כבר לא היה חשוב מבחינתי.
"קבלו את החתן, סימון!" נשמעה הקריאה.
אימי ואבי אחזו בידי וליוו אותי אל הבמה המוגבהת, המעוטרת בפרחים לבנים וסגולים.
"קבלו את הכלה, אמבר!" נשמעה קריאה שנייה.
אמבר פסעה באיטיות על השביל כשאת ידיה אוחזים הוריה המאמצים ודיאנה? כן, היא בהחלט הולכת עם דיאנה. אמבר קרנה מאושר ונראתה פשוט מושלמת.
עמדנו זה מול זו, כשחיוך על שפתינו. אמרנו כמה שבועות ונדרים, ואז השאלות המכריעות הגיעו.
"האם אתה, סימון אלברז, מבטיח לדאוג לאמבר, לפרנס אותה ולהגן עליה כל עוד יהיה באפשרותך לעשות זאת?"
"מבטיח" אמרתי בלי להסס.
"האם את, אמבר סמית', מבטיחה לדאוג לסימון, ללדת את ילדיו ולשמור על ביתו כל עוד יהיה באפשרותך לעשות זאת?"
"אני מבטיחה"
"האם אתה, מקבל את אמבר כאישתך עד יומך האחרון?"
"אני מקבל"
"האם את, מקבלת את סימון כבעלך עד יומך האחרון?"
"אני מקבלת"
"אם כך, אני מכריז עליכם כבעל ואישה!"
תפסתי את פניה של אמבר בעדינות ונישקתי אותה בתשוקה.
מחיאות הכפיים מהקהל לא יכלו להיות יותר חזקות.
כל הערב רקדנו, שרנו, אכלנו, פיטפטנו, נהננו, לא היה אדם בעולם שהיה יותר מאושר משתינו באותו היום.
עכשיו זה רשמי, אמבר היא אשתי.

סוף סוף הם התחתנו😻