אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 13:~

-נקודת מבט אמבר-
כל המוטרדים והמטרידים מגיעים למשרד של  הדיקן. סימון נראה אומלל. לאיה נראית כאילו היא הכריחה את עצמה לבכות והיא מתאפקת לא לחייך, ולברונו יש הבעה מזויפת של בושה על הפרצוף, שבקושי מסתירה את החיוך הזחוח.
כשאני רואה את ברונו, עיני מתמלאות דמעות של זעם ופחד. אני יודעת שכרגע הוא לא יעשה לי כלום, אבל בטוח הוא יתנקם בי על שסיפרתי. סימון שרואה אותי בוכה, פוסע לעברי בלי היסוס ומחבק אותי. "מה קורה איתך?" אני לוחשת לו לתוך האוזן "לאיה כמעט אנסה אותי בשירותים, הכריחה אותי לגעת בה ולרדת לה, ואחר כך היא ניסתה לזיין את עצמה עם הזין שלי, הבעיה היא שהוא לא עמד" הוא לחש לאוזני "מה הקטע?" אני שואלת "באמת שאין לי מושג. אבל שמת לב שברונו הוא בן הזוג של לאיה, ושניהם הטרידו אותנו?" "אולי זה המפתח לכל הבעיה" אני ממשיכה ללחוש. "סימון תתרחק מאמבר" קולו של המורה מצלצל במשרד. "אבל היא בוכה!" סימון מוחה. הדיקן מתקרב אלי "זה בגלל ברונו?" הוא שואל בשקט ואני מהנהנת. הוא מצלצל בטלפון למישהו "דיאנה? את יכולה לבוא למשרד שלי? אני צריך שתרגיעי איזו תלמידה" כעבור 5 דקות נשמעת דפיקה בדלת, ונכנסת אישה שנראית בשנות ה40 לחייה. רזה, עם בלונד צבוע ועיניים ירוקות, אבל זה יפה לה, ויש בנו משהו דומה. "היי" היא אומרת לי בחביבות "רוצה לבוא איתי?" אני מהנהנת ויוצאת אחריה. כשאני בדרך ליציאה, ברונו נותן לי חתיכת כאפה בתחת, ואני קוראת בכאב "אאוץ'" כולם מסתובבים ישירות אלי "מה קרה פה?" המורה שואל בקול כעוס "המורה, ברונו נתן לי סטירה בישבן" "ברונו! גש הנה! ועכשיו, כולם לצאת, כולם!" אמר הדיקן בקול כעוס. דיאנה תופסת לי את היד ומושכת אותי. אנחנו מגיעות למשרד שלה ואני מתחילה שוב לבכות. "בואי שבי מתוקה" היא מזמינה אותי לשבת על כורסה שנמצאת במשרדה. היא מתיישבת לידי ומחבקת אותי, כמו שאמא מחבקת. עד שאני נרגעת. "איך קוראים לך?" "אמבר" "שם יפה, את בטח כבר יודעת איך קוראים לי"  הנהנתי. "מי את?" אני שואלת "אני מורה פה, אבל אני גם עוזרת לתלמידים עם רגשות" "סוג של יועצת" אני קובעת "בדיוק" "רוצה לספר לי למה בכית?" ואני מתחילה לבכות שוב. אני לא יכולה שמזכירים לי את זה! "אמבר מתוקתי" היא מחבקת אותי שוב עד שאני מצליחה לדבר בבירור למרות הדמעות.
"בבוקר הודיעו לנו שמחליפים את הזוגות בעבודה בבית החולים, ושמו אותי עם ברונו, וכל פעם הוא היה נוגע לי בישבן או בחזה ואומר שזה בטעות..." אני מספרת בפעם המיליון. ואז אני מספרת לה משהו שלא סיפרתי לשאר "והוא גם הכניס לי אצבעות לכוס" אני פולטת ואני מסמיקה. אני שוב בוכה. "וכל פעם שניסיתי לעצור אותו, לא הצלחתי. והוא היה ממש אגריסיבי אלי ומשך אותי בשיער והוא גם הרביץ לי" אני ממררת בבכי. "את הכי חזקה בעולם, את פשוט מהממת שסיפרת ואת כלכך אמיצה" היא לוחשת לי באוזן. "תודה דיאנה" אני אומרת בחיוך מעבר לדמעות. "הוא השאיר עליך סימנים?" היא שואלת ואני מהנהנת. "אם הם במקומות לא אישיים מדי תוכלי להראות לי את הסימנים?" כתשובה אני נעמדת ומורידה את הג'ינס שלבשתי. ומראה לה סימן כחול על הירך החיצונית. אני מרימה את הג'ינס בחזרה. ומפשילה את השרוול. על היד שלי נראים בבירור סימנים של אצבעות, שנותרו מאחיזה חזקה. אני מסדרת שוב את השרוול, ואז מסיטה את השיער, ורואים על הלחי, קרוב לאוזן, סימן אדום של מכה יבשה.  "זהו?" אני מהנהנת. "אמבר, את פשוט מדהימה ואמיצה, וזה בהחלט לא קל, מה שעברת" היא מחבקת אותי שוב ואומרת לי, "את רוצה שנלך לקפיטריה?" אני מנידה בראשי. אני לא במצב רוח לאכול. אנחנו יושבות ככה מחובקות הרבה זמן, זה גורם לי להרגיש בטוחה, שאני בידיים טובות.