אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 21~

נקודת מבט דיאנה:
אני לא יכולה לאבד אותה. לא שוב. אסור שזה יקרה.
כלכך הרבה זמן חיכיתי לפגוש אותה, איבדתי אותה כשהייתי כלכך צעירה, אין מצב שזה קורה לי שוב.
עיני מוצפות דמעות ואני בוכה. אני לא יכולה לאבד אותה.
המחשבה על חיים בלי אמבר אחרי המפגש המחודש שלנו, מרתיעה אותי. אני לא מסוגלת לחשוב על זה.
אני לא יכולה לאבד אותה.
מי יגדל את שני התינוקות המקסימים האלה? האם גם הם ישלחו לאימוץ כמו שאני שלחתי אותה? איך הם יגדלו בלי אמא?
אני לא יכולה לאבד אותה.
אנחנו מחכים כבר 40 דקות בחדר ההמתנה מחוץ לחדר ההחייאה ורק מחשבה אחת חוזרת על עצמה בראשי.
אני לא יכולה לאבד אותה.
אני מתייפחת, ההתייפחויות חזקות ממני. הדמעות זורמות בנהרות, סוללות שביל על לחיי.
סימון שיושב לידי מחבק אותי.
"אני לא יכולה לאבד אותה, לא שוב" אני לוחשת לו
"דיאנה, אני אהיה איתך תמיד ואתמוך בך אם חס וחלילה זה יקרה, כל שנותר לנו הוא לייחל שללונה ולניקו יהיו שני הורים ולא אחד"
אני מהנהנת חלושות והוא מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. אני תופסת את ידו השנייה, ונאחזת בה. ביחד, אנחנו נאחזים בתקווה שהכל יסתדר.
"סימון, אתה הכרת את אמבר יותר ממני, תוכל לספר לי עליה?"
"ואת בתמורה, תספרי לי על החודשים הראשונים שלה?"
"עשינו עסק"
"אמבר תמיד אהבה את הצבע השחור, אבל לפעמים היו נכנסים לה עוד צבעים לארון כמו כסף וסגול. היא תמיד שאפה להיות התלמידה המצטיינת והיה לה תמיד את הציונים הכי גבוהים בכיתה. היא חלמה לצבוע קצוות לורוד מאז שהיא סיימה תיכון ורק לפני שנה וחצי בערך היא עשתה את זה, היה לה קראש עלי מהשנה הראשונה שלנו ואני אהבתי אותה בחזרה" הקול שלו נחנק טיפה ואני מלטפת לו את הפנים "והמאכל האהוב עליה זה כל הפסטות למיניהם, במיוחד רביולי בטטה עם שמנת פטריות, זה המועדף ביותר. היא אהבה מוזיקת רוק, ופופ. והחיוך שלה הכי יפה בעולם. מכיתה ח היה לה גשר, ובכיתה ט היא צבעה לבלונד, בכיתה יב היא הורידה את הגשר. בעוד 4 ימים היא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 27, ובשנה השנייה שלנו באוניברסיטה היא מחקה את האינסטגרם כי היא לא רצתה שיהיו לה הסחות דעת. בהרבה מובנים היא אדם חרוץ, נחוש וממוקד במטרה. אהבתי את התכונה הזאת אצלה"
"לא! אל תגיד אהבתי!" אני קוראת "אל תדבר בלשון עבר! היא עדיין בחיים!"
"סליחה, מצטער דיאנה. אני פשוט כלכך רוצה לראות אותה שוב מחייכת, אני רוצה לראות אותה משחקת עם הילדים שלנו, מלווה אותם ליום הראשון בגן אני כלכך רוצה את העתיד הזה איתה" דמעות זלגו על פניו.
"די סימון, הכל יהיה טוב. אני מבטיחה" לחשתי וליטפתי את פניו. ובאמת, ידעתי שמה שאני אומרת הוא אמת. "אמבר בחיים, עוד רגע הרופא יצא להגיד לנו את זה"
"מאיפה את יודעת?" "חוש אימהי" עניתי בחיוך, "הלב שלי יודע שלאמבר טוב כרגע, ושעוד רגע יהיה טוב גם לי"
"אני מקווה שאת צודקת, אם זה נכון, אני נשבע שאני אתרום 10,000 פסו לחולי סרטן, ו5,000 פסו לילדים עניים"
"אתה צדיק מאוד, סימון. אני שמחה שאתה החתן שלי" אמרתי והנחתי את ראשי עליו. ישבנו מחובקים, ובכינו ביחד.
"סימון אלברז?" נשמעה קריאה.
אני וסימון הרמנו ראש ביחד. "אשתך התעוררה לפני כשלוש דקות, היא עדיין חלשה, אבל היא רוצה לדבר איתך ועם אמא שלה" "זאת אני" אמרתי "אני אמא שלה"
"אתם מוזמנים להיכנס"

נקודת מבט סימון:
אלוהים אדירים, כמה הוקל לי לשמוע את זה. נכנסנו ועמדנו משני צידי המיטה של אמבר. דיאנה נישקה אותה במצח "פחדתי לאבד אותך שוב" לחשה "מאמי? אהבה שלי? איזה מזל שאת שוב חיה, לא יכולתי לתאר לעצמי חיים בלעדייך!" ליטפתי את לחיה.
"מה קרה בכלל?" שאלה דיאנה
"כאב לי, יותר משיכולתם לדמיין, והכאב היה כפול שתיים, כי הייתי בלי אפידורל, וכפול שלוש כי היו לי שתי תינוקות ללדת ולא אחד, הכאב היה מעבר לכוחות הסבל שלי, ואחרי שאמרתי איך יקראו להם הרגשתי ממש מותשת, ופשוט נרדמתי. או לפחות זה מה שאני חושבת שקרה. מה קרה?"
"את מתת, היית בלי דופק, בלי נשימה, הדם שלך לא זרם, והיית מתה לכל הדעות. אבל זה לא חשוב, העיקר שאת חיה עכשיו" סיפרתי לה. ראיתי שדיאנה מתחילה לבכות.
"וכמה זמן הייתי מתה?" היא היתה מסוקרנת
"חצי שעה בערך" עניתי לה
"וואו" היא היתה קצת בשוק.
"מה שחשוב שאת חיה ונושמת ואת איתנו" אמרה דיאנה בקול חנוק מדמעות.
"אמא, אני אוהבת אותך. או שאני צריכה לקרוא לך סבתא?"
"אני אוהבת אותך גם אמבריטה שלי" היא מחבקת אותה בחוזקה
"סבתא בגיל 43? סחתיין דיאנה" צחקתי אני וכולם הצטרפו לצחוקי.