אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 18~

נקודת מבט אמבר:
"ביתי אלו פשוט חדשות נפלאות, אני כלכך שמחה בשבילך"
"תודה אמא, אני וסימון ממש מתרגשים"
"גם אני סופר מתרגשת בשבילך, לכל דבר שאת צריכה תשלחי הודעה, תני צילצול ואני אבוא לעזור לך"
"תודה אמא, אני מעריכה את זה" ובאמת הערכתי "אני יכולה לבקש משהו?"
"בטח אהובה!"
"אתם יכולים לא לספר לאף אחד שאני בהריון? עד שלא יראו את זה, אני מעדיפה שזה יהיה סוד"
"בסדר מתוקה, קבעת כבר תור לרופא?"
"עוד לא, אני תכננתי לקבוע ישר אחרי השיחה איתך."
"אז תודיעי לי מתי, אני ארצה לבוא איתך"
"ברור אמא, תודה"
"בכיף נסיכה שלי, אני אוהבת אותך, נדבר מאוחר יותר"
"תודה אמא, להתראות" ניתקתי את השיחה.
"את מבינה שאת הולכת להיות אמא?" שאלה אותי בהתרגשות דיאנה, הנהנתי ורצתי לשירותים.
רכנתי לאסלה והקאתי. הרגשתי יד עדינה אוחזת בכתפי, מסלקת את השיער מפני, הסחרחורות תקפו אותי חזקות יותר מאי פעם,  והתמוטטתי.
הרגשתי כאילו אני טובעת בתוך מים, ולא הצלחתי לצאת מהם. שמעתי קולות קוראים לי "אמבר? אמבר?" רציתי לענות להם"אני כאן אני שומעת" אבל לא הצלחתי.
שמעתי צופרים של אמבולנס וקול בכי שקט. של אדם שאני יזהה בכל מקום. של סימון.המלאך שלי. מלאך לא אמור לבכות. ניסיתי להבקיע דרך המים אבל לא הצלחתי.
הרגשתי שמישהו מרים אותי ומניח אותי על משטח רך.
"הדופק קצת חלש, אבל הוא במגמת השתפרות, הנשימות בסדר, חום גוף קצת גבוה מהרגיל, תביאו לה לשתות מים קרים ותדליקו מזגן על קור כדי לצנן אותה, היא אמורה כבר להתעורר בכל רגע" אני שומעת קול סמכותי. פתאום אני מבינה שאני כבר לא מתחת למים, ושאני מסוגלת לדבר ולפקוח את העיניים. עייני מרפרפות קלות ונפקחות. "אמבר?" אני שומע את סימון נאנח בהקלה.
"סימון?" אני שואלת בקול קטן "אני כאן בייבי"  ידו מלטפת לי את הפנים.
"איך את מרגישה?" אני שומעת קול לא מוכר.
אני מסתכלת על בעל הקול, ולא מזהה.
"מי אתה?" אני שואלת במקום לענות.
"אני אגוסטין, הרופא שבא לבדוק אותך, איך את מרגישה?"
"יותר טוב, תודה"
"יש לך סחרחורות? קצת כאבי עיניים?"
"כן" אמרתי, מופתעת, כאילו הוא ידע בדיוק מה אני מרגישה. "כואבת לי גם הבטן" הוספתי
"את בהריון?" הוא שאל ואני אישרתי שכן
"זה קורה לרוב הנשים שנכנסות להריון ראשון, מסרתי לבעלך ואימך את ההוראות המדויקות, רק תקפידי על מנוחה מוחלטת"
הנהנתי ועצמתי את עיני.
"אמבר?" הרגשתי שמישהו יושב לידי "אני שמחה לראות שאת מרגישה יותר טוב, אבל אני חייבת ללכת לעבודה, סימון ישאר איתך היום, ואמא שלך בדרך, אני אבוא בצהריים, תרצי שאני יביא לך משהו?"
"לא תודה אמא, אני אוהבת אותך ושמחה שאת פה איתי"
"אני תמיד פה איתך ובשבילך, ולעולם לא אעזוב אותך" היא מחבקת אותי ואני מחזירה לה חיבוק.

נקודת מבט סימון:
הדלקתי את המזגן ומזגת לאמבר מים קרים. התיישבתי והיא שמה על ברכי את הראש שלה, השארתי את הדלת סגורה אבל לא נעולה. אחרי כשעה אמא של אמבר נכנסת, ויושבת איתה. אני מספר לה כל מה שהרופא אמר וכל מה שקרה, והיא מלטפת את אמבר בעדינות.
"את רוצה שאני אזמין לך תור לרופא נשים?" "כן תודה אמא, לגמרי שכחתי מזה"
אני עושה לאמבר מסאז' ברגליים, ואחרי כמה דקות של שיחה קארו (אמא של אמבר) אומרת "יש לך תור למחר בשעה 9 בבוקר"
"סבבה אמא, תודה"
אני מנמנם וקארו משגיחה על אמבר.  בשעה 5 דפיקה על הדלת ודיאנה נכנסת. קארו ודיאנה מתחבקות, וקארו מעדכנת את דיאנה בכל מה שהיה כשהיא לא היתה.
"הזמנתי פיצה ילדים, בואו תאכלו"
אנחנו מתיישבים מסביב לשולחן בסלון ואוכלים ביחד.
אחר כך ראינו כולנו ביחד סרט.
בסוף הסרט קארו שאלה אותי "סימון סיפרת להורים שלך?"
"שיט איזה טמבל אני, שחכתי!"
"הלו אמא?"
"סימון! מה שלומך?"
"מעולה, את האמת יש לי משהו לספר לך"
"אמבר בהריון?"
"איך ידעת?" הייתי מופתע
"מה אתה עוד יכול כבר לספר לי?"
"חחחח צודקת"
"מה יש לה? איזה שבוע היא?"  היא מפציצה אותי בשאלות
"אנחנו עוד לא יודעים אמא" אני מגחך "רק היום בבוקר גילינו את זה"
"סבבה כשיהיה לך חדשות יותר מפורטות תתקשר אלי"
"אני אתקשר, ואמא, את יכולה בבקשה לשמור את עניין ההריון בסוד? עד שלא רואים את זה על אמבר אנחנו לא רוצים לספר"
"בסדר, להתראות סימוני"
"להתראות אמא"

נקודת מבט דיאנה:
אני מסתכלת על אמבר ורואה על פניה את המצוקה. אני לא מהססת שניה ותופסת את ידה ורצה איתה לשירותים. סימון בדיוק ניתק את השיחה, ואנחנו מגיעות לשירותים בול בזמן. קארו רצה אחרינו, היא תופסת את אמבר ועוזרת לה, ואני מפנה לה את המקום. הלכתי והבאתי קצת קרח עטוף במגבת, והנחתי על המצח של אמבר. וסימון נשאר לסדר קצת את הסלון. קמנו אחרי רבע שעה בערך, ואמבר אמר לנו בצרידות "אני בחיים לא אתרגל לזה"
"את גם לא אמורה" קארו אמרה
"תכף זה יעבור" הוספתי אני.
"אני מקווה" אמבר אמרה ועצמה את עיניה.
הרמתי אותה למיטה ואני וקארו הלכנו לסלון לדבר, וסימון הלך להשגיח על אמבר.
"כמה זמן זה כבר ככה?" קארו שואלת אותי
"מאתמול בצהריים, היא מקיאה די הרבה"
"אני לא ממש מבינה בזה" היא מודה "תביני, אין לי את האופציה להוליד ילדים, אז אימצנו את אמבר, ככה שלא התנסיתי בחוויות של ההריון"
הופתעתי מזה, בחיים לא הייתי מנחשת שזו הסיבה.
"אל תדאגי, אני יחפה על חוסר הידע שלך, אני דווקא כן עברתי את זה"
קארו מגכחת ואני צוחקת.

באמת שאני מרחמת על אמבר עם כל ההקאות האלה😅