אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 14:~

-נקודת מבט לאיה-
אני נכנסת למשרדו של הדיקן בשנית, והוא מתחיל לתחקר אותי מחדש. אני מספרת לו שוב את מה שקרה, והוא נראה כאילו הוא מתלבט במשהו. "תישארי פה" הוא פולט ויוצא מהמשרד. אני בראש שלי חושבת מה סימון עשה לי רע שמגיע לו דבר כזה? הוא מתוק ואני אוהבת אותו, אבל לא הייתי אמורה לפגוע בו בשביל לזכות בליבו. רגשות חרטה עמוקים מציפים אותי, ואני מופתעת מעצמי. פתאום, אני מתחילה לבכות. דמעות אמיתיות. דמעות של בושה וצער. אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם, או כמה זמן בכיתי, אבל בסופו של דבר נרדמתי.
לפתע הדיקן נכנס לחדר, ואני מרימה את ראשי בבהלה. "לאיה, אנחנו חייבים לדבר, בלי שקרים" "א-א-אני כלכך מצטערת" יבבתי "למה?" שאל הדיקן "הוא-הוא-הוא כלכך מתוק ותמיד התייחס אלי יפה אני לא יודעת למה עשיתי לו את זה" המשכתי בבכי "אני רק יודעת שאני רוצה להיות בת הזוג שלו ושאני אוהבת אותו. אבל טעיתי, זאת לא הדרך הנכונה לגרום לו לאהוב אותי"
"אז את רוצה להגיד לי שברונו שהטריד את אמבר זה היה כדי לעזור לך לזכות בסימון?" שאל הדיקן בפרץ של הבנה. הנהנתי "הכל מצולם, סימון היה צריך לחשוב על אמבר שבגדה בו, ואתם הייתם אמורים לחשוב על סימון שהטריד אותי ובגד באמבר, ואז הייתם מסלקים את ברונו וסימון ומשאירים רק אותי ואת אמבר ואז הייתה אמורה לקרות תאונה לאמבר ורק אני הייתי נשארת לנחם את סימון והוא היה מתאהב בי" אני מסיימת, עדיין בוכה.
"בחיים לא שמעתי תוכנית רעה כלכך, יהיו לזה השלכות חמורות מאוד לאיה" אני מהנהנת בהבנה והשלמה. לא ציפיתי לבלונים ומתנות על התוכנית הזו.

-נקודת מבט אמבר-
הדיקן תיחקר את סימון, בנוכחותי ונוכחות דיאנה, ואז אמר "נבדוק את לאיה" ויצא. נשארנו רק אני, סימון ודיאנה בחדר. כמו מקודם.
"את יודעת? יש בינינו משהו מוכר כלכך..." הירהרתי "בת כמה את?"
"אני בת 43"
"חשבתי שאת הרבה פחות" החמיא לה סימון  "בסביבות ה35" הוא הוסיף.
"תודה סימון, זה ממש מחמיא"
משהו לא צריך להיות מוכר לי בקול שלה. כמו זיכרון רחוק, התעוררות רחוקה. משהו פה מרגיש לי יותר מדי כמו הבית. אבל היא לא גדולה ממני בהרבה, זה לא הגיוני שתהיה אימי. אלא אם כן...
"דיאנה, את נשואה?"
"המממ...לא" היא ענתה מופתעת
"יש לך ילדים?"
"כן" היא ענתה לפתע.
"יש לך ילדה נכון?" "מאיפה את יודעת?"
"בגלל זה כלכך אכפת לך ממני"
"מה הקשר?" היא לא מבינה
"אני יתאר לך את התינוקת שנולדה לך, אוקי?" היא מהנהנת לחיוב בחשד ואני ממשיכה. "46 ס"מ אורך, משקל 3.8 קילו, שיער חום ומלא, עיניים ירוקות..."
היא משלימה אותי בלחש "חדר מספר 12 מיטה 3"
סימון מסתכל עלינו ולא מבין כלום.
"אני מאומצת, אימצו אותי מהבית יתומים, ומעולם לא ידעתי מי היא אימי מולידתי, אני בספק אם גם אימי המאמצת יודעת, אבל בחיים לא דמיינתי שאני אמצא אותך"
"את אמבר שלי?" היא שאלה המומה ונראתה קצת מפוחדת? אני מהנהנת
"למה עזבת אותי?" שאלתי "לא עזבתי אותך, הייתי צעירה מכדי לגדל אותך"
"אבל, למה?"
"אני וחבר שלי שהיינו ידידים עוד מהגן, ובגיל 14 הוא הציע לי חברות. היינו הכי מאוהבים בעולם, ואחרי שנתיים שכבנו, בשביל להרגיש את האהבה בעוד שלב. סמכנו אחד על השני, אהבנו אחד את השני יותר מדי, אבל הקונדום שהשתמשנו בו היה באיכות ירודה ונקרע, אנחנו לא שמנו לב, וככה נכנסתי להריון. אחרי חודשים של הקאות ובחילות אמרו לאימי שאני בהריון. אימי כעסה מאוד על ששכבתי ואיבדתי את הבתולין שלי בגיל צעיר כלכך וגירשה את בן הזוג שלי מהבית. ואותי היא הכריחה לעשות הפלה. לא רציתי, כל פעם שהלכתי לאולטרסאונד אהבתי לראות את הדופק שלך מהבהב על המסך. לא רציתי לאבד אותך, אז עברתי לגור אצל חבר שלי, כשהגיע יום הלידה, התקשרתי אליה, סימסתי לה, היא לא הגיעה. קראתי לך אמבר על שם סבתי, ואחרי שלוש חודשים שהיית אצלי, הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לגדול ולהתפתח בחיים, אני חייבת להוציא אותך מהחיים שלי, הרגשתי שאת מגבילה אותי. ואז שלחתי אותך לבית היתומים, בגיל 5 חודשים, וחבר שלי עזב אותי. הוא כעס. הוא רצה להשאיר אותך איתנו, הוא אמר שבהחלטה הזו אמורים להיות מעורבים שני ההורים ולא רק הורה אחד. אז שמתי אותך בבית יתומים וברחתי מהבית שלו בחזרה לאמא שלי, שהסכימה לקבל אותי.
והרגשתי שזו התחלה חדשה וניסיתי לשכוח, אבל כל לילה חשבתי עליך, הייתי חוגגת לך ימי הולדת כשאת לא איתי, ומאחלת לך בהצלחה. והיום סוף סוף אני יודעת מי את. את מעל ומעבר לציפיותי. את הבת הכי מושלמת שיכולתי לבקש" היא אמרה בדמעות. הרגשתי שסימון המום. "את מאומצת?" הוא שאל אותי "כן, לא הספקתי לספר לך אבל כן" "אני יודעת שהייתי אמא גרועה, ואני אבין אותך אם לא תסלחי לי, אבל אמבר, את יקרה לי ואני אוהבת אותך, בבקשה, תשכחי את השנים שגדלת בלעדי, בבקשה תסלחי לי, אני כלכך מצטערת" לחשה. "איך אני אוכל לא לסלוח לך?" שאלתי "את תמכת בי עכשיו, כשכלכך הייתי צריכה את התמיכה הזו, וזה היה מה שכלכך עזר לי. אמא" אמרתי ברעד, אבל המילים צלצלו נכונות. "אני אוהבת אותך אמא" "אני אוהבת אותך אמבר" היא חיבקה אותי בחוזקה, ואני חיבקתי אותה. הדמעות זלגו בלי הפסקה. זה היה הרגע הכי מרגש בעולם.

-נקודת מבט סימון-
הרגשתי שאני חייב לתעד את הרגע הזה. שלפתי את הנייד וצילמתי. רעש המצלמה גרם לשיניהן להסתובב אלי "מה?" שאלתי בכאילו תמימות. "אתה רוצה תמונה? אם כבר תצלם אותנו ככה" אמרה דיאנה. היא ניגבה את הדמעות שלה ושל אמבר. הן התחבקו וחייכו אל המצלמה. צילמתי.
"אתן מהממות" לחשתי ונישקתי את אמבר.
"שמח להכיר אותך, חמותי לעתיד" אמרתי לדיאנה וחיבקתי אותה בעדינות והיא חייכה.

באמת שממש אהבתי את הדמות של דיאנה.
למעלה זה הפרצוף שלה כשהיא הבינה שאמבר זו הבת שלה.
מקווה שגם אתם אהבתם💘