אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 20~

כעבור 29 ימים:
נקודת מבט אמבר:
כואב לי בבטן התחתונה, כאבים חזקים. אני מנסה לשנות תנוחה, לתנוחה שבה פחות יכאב לי, ואז הכאב נעלם. אחרי 20 דקות שוב, הכאב חוזר ואני מתכווצת כמו כדור, נאנחת. ואז הכאב נעלם שוב. אני בדיוק מתחילה להירדם ושוב פעם הכאב חוזר. "אאייי" אני גונחת ומסתובבת במיטה בחוסר מנוחה. סימון מתעורר. "אמבר? קרה משהו?" הוא עדיין ישנוני. "אני בסדר בייב, תמשיך לישון"
אחרי 15 דקות שוב הכאב הזה מגיע, ואני מבינה שכנראה התחילו לי צירים. אני מסתכלת בטלפון. השעה היא שלוש לפנות בוקר, התאריך הוא 22 לינואר. יופי, יש לי יום הולדת עוד 4 ימים.
אני מסמסת לדיאנה "נראלי שהתחילו לי הצירים, תבואי כשאת קוראת את זה"
תוך 10 דקות, התשובה מגיעה. "תישארי בבית, אני בדרך" אני מניחה את הטלפון על השידה ומתקפלת מכאבים. "אוי פאק" אני לא מסוגלת לעצור את הגניחה. סימון מתעורר "חיימי? מה קורה?" "אני ב-ב-בסדר" אני פולטת בקושי, עדיין כואב לי.
"לא את לא, התחילו לך הצירים?" אני מהנהנת. "דיאנה בדרך לפה" אני אומרת.
הוא מהנהן.
בדיוק מתחיל לי ציר ומישהו דופק בדלת "לך תפתח לדיאנה" אני בקושי גונחת. אני מרגישה כאילו חותכים לי את הבטן התחתונה.
סימון רץ מהר ופותח לדיאנה. "בואי, היא בחדר"
"אהובה שלי?" אני שומעת את קולה "אמא כואב לי" אני נאנחת
"אני יודעת, כל כמה זמן יש לך ציר?"
"כל רבע שעה- עשרים דקות בערך"
"וכמה זמן כל ציר?"
"בערך חצי דקה"
"אז עוד מוקדם מדי ללכת לבית החולים. בדקת אם כבר יוצא לך דם?"
"עוד לא"
"אז בואי"
אני קמה לשירותים. אני מורידה את התחתונים. והם ספוגים בדם. "שיט" אני מקללת.
"הכל טוב מתוקה, זה רגיל, זה בסדר" היא מרגיעה אותי. "את רוצה שאני אעזור לך?" אני מהנהנת. האמבטיה אצלנו די גדולה, ובכיף אפשר להיכנס לתוכה שלוש אנשים ביחד. סימון ממלא את האמבטיה במים חמימים ומפשיט אותי, ככה שאני נשארת רק בחזיה.
גם הוא מתפשט ונשאר רק בבוקסר. דיאנה היחידה מבינינו שלא התפשטה.
סימון נכנס, מתיישב ומפסק את רגליו.
אני נכנסת ומתיישבת בין רגליו. הוא מחבק אותי, מלטף את הבטן שלי, מנשק לי את האוזן.
ושוב פעם מגיע ציר. אבל הפעם כמעט דקה הוא נמשך "אהאהאהאהאה פאקקק" אני חצי גונחת חצי צועקת. זיעה מכסה לי את הפנים, ודמעות עולות לי בעייניים. דיאנה מחזיקה לי יד אחת, וסימון מחזיק בשניה. דיאנה מעבירה לי מגבת לחה על המצח, מוחה את הזיעה. אני מתנשמת נשימות עמוקות ואיטיות. ככה אנחנו יושבים במשך הרבה זמן, והזמן עובר והאור כבר עולה בשמיים. "אמא כמה זמן אנחנו כאן?" אני פולטת בצרידות, צעקתי הרבה מכאב בשעתיים האחרונות. היא מגישה לי כוס מים ועונה "כמעט חמש שעות"
חמש שעות! זה לא יאמן. "מתי זה יגמר כבר?" אני בוכה. היא תופסת את סנטרי ומרימה את פניה אלי. "נסיכה שלי, את יכולה. תחשבי שאני עשיתי את זה בגיל פחות 10 שנים ממך, וכשרק חבר שלי לצידי. היום ילוו אותך שתי האימהות שלך, ואת הולכת לעבור את זה כמו גדולה" היא מנשקת אותי בעדינות על המצח "תודה אמא, אני אוהבת אותך"
"אוהבת אותך בחזרה"
"בואי נבדוק, כל כמה זמן יש לך ציר?"
"בערך כל חמש דקות"
"יופי זה אומר שאנחנו מתקדמים, וכמה זמן כל ציר?"
"בין דקה וחצי לשתי דקות"
"מעולה! זה אומר שעוד פחות מחמש שעות, התינוקות בחוץ, נכון הישיבה באמבטיה החמימה הקלה עליך?"
לא הספקתי לענות, כי תקף אותי ציר מטורף. "עאאאאאאאאאאאאאא" צעקתי את כל הכאב שלי לשמים. סימון שנמנם קצת בינתיים התעורר בבהלה. "תנשמי, תנשמי" דיאנה פקדה עלי, אחרי שדקה כמעט אני רק צורחת. סימון ליטף את הבטן התחתונה שלי, ואחר כך עיסה לי את הכתפיים. אחרי שנגמר הציר, דיאנה אמרה "אין ספק שהגיע הזמן לנסוע לבית החולים. יצאתי בעזרת דיאנה וסימון, דיאנה ניגבה כל חלק בגופי ועזרה לי להתלבש. היא שמה לי מן תחתון שהוא כמו טיטול כדי שהדם לא יכתים את הבגדים והמושב באוטו. ישבנו שתינו על הספה והיא הדריכה אותי לגבי נשימות, ותיעול אנרגיות בזמן הצירים והלידה. סימון יצא מהמקלחת לבוש, ואמר "בואו ניסע, אני נוהג"
אני ודיאנה ישבנו ביחד במושב האחורי, היא פיסקה לי את הרגליים, ועיסתה לי את הבטן התחתונה.
"אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדייך אמא" נאנחתי
"היית מתמודדת יפה מאוד מתוקה שלי"
"אני שמחה שאת פה" היא חיבקה אותי. פתאום התחיל ציר, אז תפסתי אותה חזק צמוד אלי, וטמנתי את ראשי בקימור בין הצוואר לכתפיים. "עאאאאאאאא" צרחתי "ששש....שששש....מקסימה שלי, את מסוגלת לעשות את זה, תנשמי אהובה, תנשמי" נתקפתי סחרחורת. "תצמידי את הלשון לחך העליון, תשאפי אוויר פנימה במשך 4 שניות, ותנשפי אוויר החוצה במשך 4 שניות" היא הדריכה אותי. עשיתי ככה, וזה באמת עזר. "הלו? קארו? אני בדיוק עם אמבר בדרך לחדר לידה, היא בשלב יחסית מתקדם והיא צריכה שתגיעי" היא אומרת, ואני מבינה שהיא מדברת עם אמא שלי. "מה זאת אומרת לא תוכלי להגיע? הא הבנתי, בסדר אני אהיה איתה, הכל טוב" אמא שלי לא תהיה איתי בלידה?! "רק עוד כמה זמן תוכלי? סבבה זה אומר עוד 12 שעות בערך, אני מאמינה שאמבר כבר תהיה אז אחרי הלידה, בסדר, אל תדאגי, להתראות" דיאנה אמרה וניתקה. "היא לא תבוא?" שאלתי
"היא בטיסת עסקים עם אבא שלך, הטיסה שלהם עוד שלוש שעות והיא נמשכת כמעט 8 שעות. מהשדה תעופה לבית חולים יקח להם עוד שעה בערך של נסיעה אז יקח להם 12 שעות להגיע, אבל אל תדאגי, אני אהיה איתך"
"אני לא דואגת, פשוט זה קצת מאכזב אותי"
"אל תתאכזבי, בעוד כמה שעות, יהיו לך בידיים שני תינוקות שיאהבו אותך יותר מכל"
"תודה אמא, אני צריכה את העידוד הזה" פתאום הרגשתי את ציר חזק בטירוף, אז נשכתי את שפתי בחוזקה ועצרתי את נשימתי כדי לא לצרוח ולהרוס לדיאנה את האוזניים. דיאנה תפסה את שפתי התחתונה שנהייתה לבנה וביצבצו עליה טיפות קטנות של דם, ושיחררה אותה, ואז צרחתי בכל ראותי "אאאאייייייממממאאאאאאאא" הרגשתי כאילו תוקעים לי ברחם סכין מלובנת ומנסרים לי אותה, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב.
"הגענו" סימון הודיע.
כעבור חמש דקות פתחו את דלת הרכב וראיתי 2 רופאים, אחות, מיילדת וסטז'רית אחת אוחזים באלונקה על גלגלים.
סימון עזר להם להוציא אותי, ופשוט רצו עם המיטה שלי לחדר לידה הפנוי הראשון שמצאו. הרופא בדק אותי "את בשלב מאוד מתקדם של הלידה, מתקדם מכדי שהאפידורל יוכל לעזור. אנחנו מצטערים, אבל תצטרכי ללדת בלי אפידורל"
סחרחורות תוקפות אותי. מי דמיין שאני אלד בלי אפידורל את הלידה הראשונה שלי?
"בבקשה אני רוצה אפידורל" אני מתחננת נואשות. "הוא לא יעזור, אני מצטער"
"אמא, בבקשה תעזרי לי" אני מבקשת חלושות
"בייבי שלי, עכשיו גדלת ואני זוכה ללוות אותך בלידה שלך, אני אעזור לך ככל האפשר, אם זה יעזור לך, מצידי תרסקי לי את היד מרוב שתאחזי אותה חזק, תכאיבי לי, אם זה יעזור לך, אני פה בשבילך יפתי"
עצמתי את עיני, והכנתי את עצמי לציר הבא. כבר למדתי מתי הולך להתחיל ציר לפי ההרגשה המוזרה והלוחצת שהרגשתי בגב התחתון. מה שלא הכנתי את עצמי אליו, זה שפתאום נכנסו לחדר שתי מיילדות לחוצות, עם עוד אחות ורופא.
ואז הרגשתי את זה. משהו מנסה לצאת.
"לאלאלאלאלאלאלאלא" התחלתי להגיד "הוא יוצא, הוא יוצא" צעקתי לדיאנה "אני מפחדת, בבקשה אמא תעזרי לי" היא הושיטה לי את ידיה ואחזתי אותן, הייתי מיוזעת, היא הגישה לי בקבוק לפה ולגמתי לגימה ארוכה, הרגשתי משהו קר במצח שלי, וראיתי את סימון מוחה את הזיעה.
"אהבה שלי, את הכי חזקה בעולם, אני אוהב אותך, אמא" הוא אמר לי ונישק את שפתי.
"אני אוהבת אותך מאמי" החזרתי לו כשהתנתקנו מהנשיקה.
"אמבר? כשנגיד לך ללחוץ, תלחצי, בסדר?"
"מה ללחוץ? מה זאת אומרת ללחוץ?" נבהלתי
"נכון כשאת עושה גדולים את לוחצת קצת? אז אנחנו צריכים עכשיו שתעשי אותו הדבר אבל לחיצות יותר חזקות וארוכות, זה לא קקי שמנסה לצאת, זה תינוק, זה דורש יותר מאמץ" הסבירה לי האחות. הנהנתי.
"בספירה שלי, את לוחצת מובן?" אמרה המיילדת הנמוכה עם התלתלים החומים.
"3...2...1...ללחוץ!"
לחצתי בכל הכוח, ואני לא יכולה אפילו לתאר את הכאב. מעכתי את היידים של דיאנה בכל כוחי "עאאאאאאאאאאאאאאא אמאאאאא תעשי שזה יפסק תעשי שזה יפסק בבקשההה!!!" צרחתי לתקרה
"תנשמי עמוק" הנחה אותי הרופא "הראש כבר בחוץ"
"שוב, ללחוץ!" קראה המיילדת
לחצתי שוב, והצרחות שלי מילאו את חדר הלידה. הכאב הזה בלתי נסבל! אני עוד שנייה מתה!
"לחיצה אחרונה והעובר הראשון בחוץ!" עודד אותי הרופא.
"נסיכה שלי את מסוגלת לעשות את זה" דיאנה לחשה לאוזני
"את אלופה" לחש סימון באוזן השנייה
לחצתי לחיצה ארוכה וחזקה ולא הצלחתי להפסיק לצרוח.
"אמא אני לא מסוגלת יותר, אני עומדת למות מכאבים" גנחתי בקושי. ראיתי את הדאגה על פניה, אבל לא הבנתי ממה.
"יאלה תכף את מסיימת עם זה"
אחרי כעשר דקות, המון בכי, נשימה מאומצת, צרחות מטורפות, יצא גם התינוק הבן.
"אני קוראת לכם סול וניקו" אמרתי.
נאנחתי, ובאפס כוחות, עצמתי את עיני.

נקודת מבט סימון:
פתאום, המוניטור הפסיק לצפצף. פעימות הלב של אמבר פסקו. "אמבר?!" קראתי בבהלה "אמבר בבקשה תעני לי!"
"אמברררר!!!" דיאנה זעקה יחד איתי.
הרופא הגיע מהר בדק דופק, נשימות, והניד את ראשו בצער.
"החדשות לא טובות, אך אני מבטיח שצוות בית החולים יעשה הכל כדי להחזיר אותה למצב הכרתי"
לא משנה המילים שלו, העובדות דיברו בעד עצמן.
העור של אמבר חם וחיוור, הלב שלה שקט, והיא לא נושמת.
הבכי טילטל את כתפי וסירבתי לעזוב את ידה.
אבל היה ברור לי שאמבר לא תחזור לחייך אלי. שאמבר לא תחזור לנשק אותי.
אמבר לא היתה עוד.