אתן לך כל מה שתרצי❤

~פרק 17~

כעבור חודש:
נקודת מבט אמבר:
אתמול נסעתי לבד חזרה מהאוניברסיטה לבית, כי סימון לא הרגיש טוב ונשאר בבית.
דיאנה, אימי הביולוגית, כל הזמן דואגת לנו, עוזרת לנו עם הקניות והכל, וכל שבת ההורים שלי ושל סימון באים לסירוגין לבקר אותנו.
אנחנו פיתחנו לעצמנו כבר כמה הרגלים.
אני, מקפלת כביסה, מכינה אוכל, מנקה את הבית, וסימון? שוטף כלים, לפעמים שואב אבק, מחליף מצעים כשצריך.
חיים נחמדים בנינו לנו בחודש הזה שבו אנחנו נשואים.
פתאום אני מרגישה את זה בא, עוד לא יצאתי ממתחם האוניברסיטה, לכן אני נעצרת בצד ויוצאת מהרכב. אני נתמכת בעץ קרוב ומקיאה את נשמתי. סחרחורת תוקפת אותי ואני מתיישבת, עוצמת עיניים ומתרגלת נשימות עד שהסחרחורת מפסיקה.
אני נכנסת לאוטו בחזרה, עדיין עם סחרחורת קלה. אני מחייגת ל"אימוש💘"
"אמבריטה?" היא עונה אחרי כמה צילצולים
"אמא? אני צריכה עזרה" אני אומרת בקול חלוש
"אמבר? היא נבהלת קצת "מה קרה? איפה את?"
"אני קרוב לכניסה לאוניברסיטה, ליד הבניין של הכיתות פסיכולוגיה"
"אבל מה קרה?"
"הקאתי, ואני עדיין קצת מסוחררת"
"טוב...חמש דקות אצלך"
"ביי אמא" ניתקתי את השיחה.
שתיתי קצת מים, והמשכתי להרגיע את הנשימה. מחיתי את הזיעה.
דפיקה על החלון של המושב לידי.
אני פוקחת עיניים ומסתכלת, דיאנה עומדת שם, אני מסירה את הנעילה של האוטו והיא נכנסת.
"יפהשלי? איך את מרגישה עכשיו?"
"קצת יותר טוב, תודה אמא"
"בואי אני יסיע אותך הביתה, ובכלל, איפה סימון?"
"סימון לא הרגיש טוב בבוקר, אז הוא נשאר בבית. אני חושבת שנדבקתי ממנו"
דיאנה נראתה קצת לא בטוחה, אבל היא לא אמרה לי למה. "טוב, לכי שבי במושב האחורי תשני שם, אני ינהג"
"תודה אמא" אמרתי שוב וחיבקתי אותה. היא ליטפה את פני.
"אחרי שנפגשנו שוב, אני לא רוצה לאבד אותך, ולא רוצה שתיפגעי, אני דואגת לך, ואני אעשה כל מה שצריך בשביל שתרגישי טוב"
נתתי לה נשיקה בלחי ועברתי למושב האחורי.

נקודת מבט סימון:
הפעמון מצלצל. אני קם מהספה לפתוח את הדלת. אני פותח ורואה את אמבר חיוורת, ואת דיאנה תומכת בה. "בייב? הכל טוב?"
אני שואל, מבוהל קמעה. היא נראית לא טוב בכלל.
היא מהנהנת חלושות. "היא חושבת שהיא נדבקה ממך, היא הקיאה היום" דיאנה אומרת.
"אמבר? חיימי? בואי שבי בסלון אני יביא לך משהו לשתות. דיאנה את גם רוצה משהו?"
"מים יספיקו, תודה סימון" היא נכנסת פנימה ונותנת לי נשיקה עדינה בלחי.
אני מכין לאמבר תה, ומביא לה את זה עד לספא. "אמא...." אמבר ממלמלת "אמבר?" דיאנה שואלת "אמא יש לי להקיא" היא לוחשת. אני מרים את אמבר, משעין את ראשה על חזי, ורץ איתה לשירותים.
היא מתיישבת על הברכים מול האסלה, ומקיאה. ומקיאה עוד, ונראה שזה לא נגמר. השיער שלה נצמד לפנים המיוזעות שלה אז דיאנה אוספת לה אותו וטופחת לה על הגב, עוזרת לה. אמבר מפסיקה להקיא ומניחה את הראש על המסגרת של האסלה.
"אמבריטה? בובה שלי?" דיאנה שואלת ברכות. הנשימות של אמבר כבדות, והפנים שלה חיוורות ושטופות זיעה. דמעות יוצאות לה מהעינים. דיאנה מתיישבת על הרצפה לידה, ומוזיזה את אמבר מהאסלה, היא שמה את הראש של אמבר בחיקה, ומערסלת אותה ככה. אני לוקח קצת מים מהכיור ושוטף לה את הפנים. אני מחזיק לאמבר את היד עד שהנשימה שלה נרגעת, והיא מפסיקה לרעוד. הברכיים שלי כואבות מהעשר דקות של הישיבה הממושכת בתנוחה הלא נוחה.
אני מרים אותה למיטה ואני ודיאנה משגיחים עליה מהכניסה לחדר ומדברים בקולות מהוסים.
"אני לא חושבת שהיא נדבקה ממך" דיאנה אומרת לי
"מה זאת אומרת?"
"אחד מהתסמינים של הריון, בשלבים המוקדמים, זה בחילות והקאות"
"את חושבת שאמבר בהריון? מהסקס ההוא שהיינו ביחד?"
"כן, עברו חודשיים וחצי מאז, וזה בדיוק התקופה שבה הבחילות מתחילות"
"אני לא יודע..." גירדתי את הראש.
"אל תדאג, אני אטפל בזה. מחר על הבוקר אני יביא לך לפה בדיקת הריון, תעזור לאמבר לעשות אותה ותגיד לי אחר כך מה המצב. סבבה?"
"כן..." זה ממש מוזר לי שאם היא צודקת אני הולך להיות אבא
"אוקי, עכשיו תקשיב טוב טוב. כל פעם שאמבר מקיאה, אתה צריך לתת לה תמיכה, כי היא מקבלת גם סחרחורת במקביל, תשטוף לה את הפנים ותחזיק אותה כמו שעשינו היום, עד שהכל נרגע, ברור?"
"ברור ברור" אלה הרבה הוראות.
"יפה, טוב עכשיו אני חייבת ללכת יש לי ישיבת מורים בשעה שש ועכשיו חמש ועשרים"
"בהצלחה ותודה על הכל דיאנה"
"בכיף סימון" היא נישקה אותי על הלחי ויצאה. נעלתי אחריה את הדלת של הבית, ונשכבתי עח המיטה ליד אמבר.
בלילה, קמתי 3 פעמים לעזור לאמבר. זה מטורף כל ההקאות האלו.
שבע וחצי, אני ואמבר יושבים במטבח ושותים ביחד קפוצ'ינו. הפעמון מצלצל.
"זאת בטח אמא שלך" אני אומר וקם לפתוח.
"בוקר טוב" אני אומר ומחבק את דיאנה
"בוקר טוב" היא מחייכת "איך עבר הלילה?"
"היא הקיאה עוד שלוש פעמים בערך כל שלוש שעות" "וואוו, אז תן לה שתעשה את הבדיקה ממש עכשיו"
"בואי תני לה את" אנחנו נכנסים למטבח.
"אמבר מתוקתי, איך את מרגישה?"
"בסדר אמא, תודה"
"הבאתי לך בדיקת הריון"
"מה?! למה?!"
"סימון לא סיפר לך?" היא מסתכלת עלי בגבות מכווצות
"לא הספקתי" אמרתי להגנתי.
"אני חושבת שהבחילות וההקאות זה בגלל שאת כנראה בשלבים ראשונים של הריון"
"איך בדיוק? מה?"
"זוכרת את הסקס ההוא שעשינו שלושתינו וסימון גמר בתוכך? זה קרה לפני חודשיים וחצי, וזו בדיוק התקופה שבה מתחילים בחילות בכל הריון"
"אמא את בטוחה?"
"לא, וזאת בדיוק הסיבה שהבאתי לך את הבדיקת הריון"
"אני יעזור לך עם זה, בואי" אמרתי והושטתי לה את היד. הרמתי אותה כמו תינוקת ולקחתי אותה לשירותים.

נקודת מבט דיאנה:
אני שמחה לראות את הבת שלי מאושרת, עם סימון. סימון מפשיט אותה ומושיב אותה על האסלה, אמבר משתינה וסימון מכניס את המקל תחת זרם השתן. אחרי שהיא מסיימת סימון עוזר לה לנגב ומנשק לה את הכוס בעדינות, ואמבר מצטמררת.
סימון שם את הבדיקה על השיש וכולנו נרכנו לראות מה התוצאה. ואז אני רואה את אמבר מחווירה, מסתובבת לאסלה ומקיאה. אחרי כעשר דקות, אחרי שהכל נרגע, אנחנו מסתכלים על הבדיקת הריון בשנית.
ויש שם שני פסים.

עאאא אמבר בהריוןןןן