בְּלוּ | ספר ראשון (להט"ב)

פרק ו

שלום לכולם:) מקווה שהפרק לא יהיה חרדל, אלא חומס (כי הבנתם; את שניהם מורחים... האחד נמרח בצורה טובה ואילו השני צריך לנער לפני כן). בקיצור, לא משנה! אני לא טובה בבדיחות~ מקווה שתאהבו את הפרק והוא לא יימרח יותר מדי...

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

סמיילס

לא חשבתי שאפגוש אותו, כאשר הסכמתי לבוא לקפה המקומי של ברלינגטון. מאנק ומאונטן גררו אותי הנה בטענה שמאונטן לא ראה את אחותו הקטנה כבר המון זמן ואילו מאנק אמר שמשעמם לו ודרש - כן, דרש - שאצטרף אליו. לטענתו, לנסוע עם מאונטן על הדרכים היה מסוכן יותר מלנסוע עם איזה זמר אופרה. הוא חזר ואמר שעל בטוח היה נרדם על הדרך ומת באיזה תאונה, האידיוט.

נכנסנו לבית הקפה, כאשר משהו כחול ומוכר השתקף מבעד לחלונות הויטרינה של הבניין הלא קטן. אנשים התמקמו מבפנים בעומס אנושי ולא העזו אפילו לצאת ולשבת בשולחנות שעמדו מחוץ לבית הקפה. המקום היה מלא ושם בשולחן רחוק מהכניסה ישב לו בּלו עם עוד שתי בחורות צעירות - אחת מהן הביטה עלינו במבטה המופתע.

עצרתי, מתעלם ממנה ובוהה בחוסר שליטה על הראש הכחול והמתולתל של בּלו. הוא ישב עם הגב אליי ולכן, גם לא ראה אותנו, כשנכנסנו פנימה. כל יושבי בית הקפה, לעומת זאת, נדמו ועצרו באמצע מעשיהם. הם שלחו את מבטם הזהיר ובהו בנו בציפייה מטלטלת - משהו שהיינו רגילים אליו בכל מקום אליו הגענו באזור הזה של העיר. החזרתי להם את מבטי האדיש ואילו הם חזרו להתעסק בענייניהם בניסיון כושל להתעלם מאיתנו.

"ראית אותם..." מאנק ניער את ראשו בחיוכו הציני, לפני שהישיר את מבטו קדימה אל הבחורה שהביטה בנו. "היי, למה זאתי עדיין בוהה-"

"היי, זה לא בּלו שמה?" מאונטן קטע אותו בצלילו השקט והמהורהר, "הוא יושב עם גבריאלה... איזה הזוי זה." אחותו, האחת שעמדה והביטה בנו בהלם מוחלט, ציחקקה לעצמה ברטט. דבר שגרם לי להבין שהיא הייתה האחת שבאנו לראות - האחת שישבה עם הבנאדם האחרון שרציתי לראות.

לעזאזל איתו. ברגע הזה, זה כבר הפך למוזר יותר משהיה בעבר. זה כאילו שלא משנה לאן הלכתי, הוא רדף אחריי. אומנם לא רציתי לומר שזה היה הגורל, או קארמה וכל החרא הזה, אבל לעזאזל איתו - זה באמת התחיל להרגיש לי כאילו שהגורל ניסה לדחוף אותו אליי. ואם הוא ישב ביחד איתה והיה החבר של מאונטן, זה כבר היה מובן מאליו שביום מן הימים היה יוצא לנו להיפגש בפעם נוספת.

"רוי!" הבחורה הזיזה את הכיסא שלה והתקדמה אל מאונטן, לאחר כמה שניות ארוכות של הלם. היא קפצה ועטפה אותו בזרועותיה, דבר שגרם לו להתכופף ולהרימה לגובה שלו. "יוואו, באמת באת! חשבתי שתבטל כמו בפעם הקודמת-"