בְּלוּ | ספר ראשון (להט"ב)

פרק טז

שלום לכולם:) מאחלת לכולם שנת לימודים פורייה! שהשנה הזאת תהיה לכם מוצלחת בכל אשר תבחרו לעשות☆

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

סמיילס

שלולית של דם תחמה את גופו. שלולית שגדלה עם כל בעיטה שהוא קיבל לתוך גופו מחבריי למועדון - אם עדיין ניתן היה לקרוא להם ככה. שלולית שרק הזכירה לי את מה שעשיתי, את מה שאני ואת מה שקרה לו בגללי. עצמתי את עיניי והסטתי את מבטי הרחק מהכאב הזה, בעוד שמאונטן נצמד אליי מאחור ותפס את לסתי. מיישר את פניי אל תומס חסר ההכרה.

"אל תסיט את מבטך, הם ישתמשו בזה..." שמעתי את הלחישה השקטה מאחוריי. "הם ישתמשו בו נגדך."

"איפה פיטר, סמיילס?" ליבי השתולל במקצב מהיר ובלתי נתפס. קצב שגרם לי לפספס את דבריו של וולף. "איפה הוא?" שמעתי בשנית, כאשר חזרתי להביט על תומס. הם התרחקו ממנו, משאירים את גופו הדומם לנוח על הרצפה הקרה. הוא שכב על בטנו ופניו נחו על צדם, בעוד שקצוות שערו הכחול מכוסה הדם נפל על עיניו והסתיר אותן מפניי. "לא שמעת אותי, חבר...? תגיד לי איפה פיטר-"

"אל תזוז, סמיילס." מאונטן לחש לאוזני.

"- תגיד לי ואני אשחרר אותו." המשיך וולף. לא מבחין אפילו בקרבתו של מאונטן מאחוריי, או בדבריו השקטים שהתנוססו באוזניי. "יש לך הזדמנות אחת להציל את החבר שלך... תשתמש בה -"

"לך איתו, סמיילס. אני כבר אטפל בבּלו..." שמעתי מאחוריי את קולו השקט של מאונטן. "אני אביא את הילד אל המעונות - אל אחותי וחברה שלה." הוא הסביר והמשיך בביטחה, "אל תדאג - יהיה בסדר... אני מבטיח לך שאני אגן עליו."

"- קדימה, סמיילס!" שפתיו של וולף התעקלו כלפי מטה והוא החמיר את פניו. "תבחר; או שהוא יוצא מכאן, או ששניכם נשארים... לנצח, סמיילס." הארסיות שהתנוססה בקולו חדרה לעצמותיי וקיררה אותי בחוסר שליטה. לא יכולתי לנוע או לזוז, מלבד העובדה שמאונטן אחז בי במקומי - המבט הכחול של וולף, הקפיא את רגליי וכבל אותי למקומי, מונע ממני מלנוע. מבט שרק הדגיש בפניי שוולף היה רוצח והמטרה שלו הייתה סופית.

השפלתי מבט קצר אל הגופה שנחה לפניי, הגופה ששכבה בתוך שלולית של דם במרכז הבקתה הקטנה. הגופה הדוממת וחסרת הנשימה שהייתה תוססת רגעים ספורים קודם לכן. חיוכו הרחוק של תומס התנוסס במוחי ומאחורי עפעפיי, כאשר עצמתי את עיניי והרגשתי את טעמו על לשוני. יכולתי להרגיש את האשמה מהדהדת בתוך ליבי. לעזאזל, כל מה שקרה לו היה באשמתי ולא הייתה לי את היכולת לכפר על מעשיי.

קצוות שערותיו הכחולות של תומס כוסו בדם ודבקו ללחייו החבולות. פניו עוטרו בגוונים שונים של אדום וכחול. ועורו החלבי היה מכוסה בסמנים שונים וצבעוניים והכל היה באשמתי. לעזאזל, זה קרה בגללי ובגלל הטיפשות המרושלת שלי. למה הבאתי אותו לכאן? למה לא הגנתי עליו? למה לא שלחתי אותו מכאן?