בְּלוּ | ספר ראשון (להט"ב)

פרק יט

תומס

צעדתי בעקבותיו. תוהה, אם הוא יפר את ההבטחה שלו. הנשיא נראה כמו מישהו שמסוגל היה להפר הבטחה או שתיים. הוא נראה כמו חרא מזויין שיבחר לדפוק אותי לעיניו של ג'קס ואז להרוג אותי סתם לשם השעשוע. עיניי חלפו לאורך גבו הרחב של האיש הגבוה, כאשר ליפפתי את אצבעותיי השמאליות מסביב למפרק ידי הימינית ולחצתי בחוזקה.

הלב שלי פעם במהירות כה עצומה, שיכולתי לשמוע את הפעימות מצלצלות בין אוזניי. הראש שלי הסתחרר ועצמתי את עיניי, נושם עמוק. תהיתי, אם הבחירות שלי יובילו למותו של סמיילס. האם מה שעשיתי היה נכון בכלל, או שהפכתי את הכל לגרוע יותר. עצרתי במקומי, נותן לכל אחד מהאופנוענים לעקוף אותי ולהתקדם לפניי, קדימה. הם חלפו לצדיי, דוחפים אותי בכתפיהם בחוסר מחשבה.

פקחתי את עיניי ובהיתי על המבנה המשונה שעמד ממולי. מבנה שנראה כמו אורווה של סוסים, למרות שלא היו כאן חיות בכלל - אולי רק עכברושים ומקקים שונים שהתרוצצו מפה לשם על פני השדה הפתוח. הדלתות הפתוחות נתנו לי הצצה קטנה פנימה, משהו שלא יכולתי לראות קודם לכן. החשכה שהתנוססה מבפנים הייתה שחורה משחור, כאילו שהיא לא נתנה אפילו את ההזדמנות לאור הירח להיכנס לתוך המבנה הישן.

הוא היה שם...

סמיילס היה שם ואני לא ידעתי אפילו אם הוא היה בחיים. כל מה שיכולתי לעשות ברגע ההוא, היה לקוות לטובה. אבל מצד שני גם ידעתי שלא היה עליי לצפות לדבר מהמקום הזה. הכל פה נועד בסופו של דבר למוות, אפילו אני. ג'קסון. ג'קסון. שמו ניסה לקדוח חור בתוך המוח שלי וכן גם עמוק בתוך הלב שלי. אוזניי נסתמו וכל אשר יכולתי לשמוע הייתה הרוח ששרקה באוזניי.

רוח שנשבה סביבנו בשדה הפתוח וליטפה את פניי ברוך בניסיון נואש לנחם אותי. יכולתי להרגיש את הקרירות כנגד עורי הרותח. הרגשתי כאילו ושנשרפתי מבפנים, כאשר הפשלתי את ראשי אחורה והבטתי מעלה, על השמיים הפתוחים. השמש כבר מזמן עזבה את האדמה וכל אשר נותר מעלינו היה הירח שהוסתר על ידי העננים העבים של סוף החורף.

אלוהים, רק הגשם היה חסר לנו ביום המייאש הזה. ולפי איך שזה נראה כעת, זה בדיוק מה שעמד להתווסף לדרמה שעטפה אותנו. גשם, בוץ וכל שאר החרא. לא הבנתי אפילו את התחושה המוזרה שעטפה סביבי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו ברגע הספציפי ההוא היה, שלא נפרדתי מהוריי ומאחיי.

מה שהיה איתי אחרי שתיים-עשרה היה טוב. אלו היו החיים שכל ילד פשוט ירצה בהם. אלו היו החיים שלי ואני אהבתי אותם. אהבתי את ההורים שלי. אהבתי את האחים שלי. אהבתי אותם, את כולם. אפילו את אמא שלי, האחת שלא הייתי אמור לקרוא לה אמא. האחת שהתעללה בי והשאירה צלקות על גופי ונפשי. צלקות כה עמוקות שלא ישנתי במשך שנים מבלי להתעורר בצרחות.