בְּלוּ | ספר ראשון (להט"ב)

פרק ח

שלום לכולם! סליחה שלוקח לי לעלות כל-כך הרבה זמן - פרק הבא ביום חמישי~

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

תומס

המרצה עמד בפני הכיתה ודיבר. אני ראיתי אותו, אבל לא יכולתי לשמוע אותו בכלל. האמת שלא יכולתי לשמוע דבר, מלבד הדממה שהסתחררה בתוך המוח שלי והשקט שאכל אותי מבפנים. בהיתי בתמיהה על התנועה שהוא עשה עם ידו לכיוון הלוח שהיה תלוי על גבי הקיר מאחוריו. מבטו הכהה והבעתו פנתה אל כל הסטודנטים. הוא הסתובב והצביע על הסטטיסטיקה של תוצרת הזרדים ואיך היא יכולה להשפיע על הצמיחה של החקלאות - משהו שהוא צייר רגעים קצרים קודם לכן, על גבי הלוח.

אם לומר את האמת, לא ידעתי בדיוק על מה הוא דיבר והאמת שגם לא היה לי אכפת בכלל. המוח שלי היה עסוק בלהבין את המחשבות הלא מובנות שכבשו את מוחי. מחשבות לא רצויות, מבלבלות וחסרות כל תוכן - לא, זה היה שקר. התוכן היחיד שכן היה שם, בתוך המוח שלי, היה פרצופו הקרוב מדי של סמיילס. העיניים החומות והבוהקות שלו בהו לעומק הנפש שלי וכל אשר יכולתי לעשות בתגובה, היה לחכות בדממה לנשיקה שלו - הנשיקה, שהוא לא מיהר לתת לי.

לעזאזל איתו. הוא היה ההגדרה של ביצים כחולות מבחינתי. המניאק הזה שיחק בי ואני כמו איזה אידיוט נתתי לו. איך יכולתי בכלל לתת לו להשפיע עליי בצורה שכזאת. אמרתי לעצמי שלא אפול תחת ההשפעה שלו וכמו איזה זין קפצתי על ההזדמנות הראשונה שהוא נתן לי והמתנתי לנשיקה שלא הגיעה אליי. ושוב, כמו תמיד נדפקתי. אלוהים, למה הייתי כזה פתייה - וכן, בלשון נקבה, כי בדיוק מה שהרגשתי שאני.

איזה זין מזדיין...

"תום..."

איך יכולתי בכלל ליפול בכשפים שלו - של ההודיני בן הזונה הזה?!

"תומס...?"

איך הייתי אמור להמשיך הלאה, בצורה שכזאת?

"תומס!"

איך, אם ידעתי שעמדתי ליפול בכל פעם שהוא תיכנן להיפגש איתי - והמניאק הזה תמיד ניפגש איתי, כמעט בכל יום. והגרוע מכל היה, שאחרי היום ההוא, הוא התנהג כאילו כלום גם לא קרה. כאילו שהמצאתי את הכל בתוך הראש שלי, כאילו שהוא לא ניסה לדחוף את הלשון שלו לתוך הפה שלי וכאילו שאני בעצמי, לא הייתי נותן לו לנשק אותי. כן, סביר להניח שזה בדיוק מה שהייתי עושה - הייתי נותן לו לעשות איתי כתאוות נפשו.

בן-זונה-בן-אלף!

"תומס! פדובה!"

הישרתי מבט מופתע קדימה והבחנתי בעיניו הכהות של מר רודריגז בוהות בי במבטו המצומצם. לקח לי מספר שניות לחזור לעצמי ולהבין שכל הכיתה כעת נעצה בי את מבטה השואל. והנורא מכל היה, שיכולתי לראות אף את סטיב בוהה בי מהשורה השלישית, למטה. ומבין כל האנשים בכיתה הזאת, הוא היחיד שיכול היה לחפור לי ולחקור אותי עם הגעתנו הביתה. הוא הניד את ראשו ונשף בדאגה, מצביע בעיניו על המרצה. ליבי זינק ברעד רועם, אשר מילא את אוזניי בביעבוע סוחף של דם פועם לאורך עורקיי.