בְּלוּ | ספר ראשון (להט"ב)

פרק יז

שלום לכולם! אני מצטערת על האיחור, אני עובדת עכשיו מלא מלא ואין לי את הזמן אפילו לכתוב~

אני מצטערת על שגיאות הכתיב ומקווה שלא תכעסו עליי יותר מדי.

שיהיה לכם יום טוב ושבוע נפלא!

***

סמיילס

ידעתי שאחרי כל השנים, שהבאתי אנשים לתוך האורווה הזאת, גם אני אסיים כאן. זה היה מובן מאליו שאני אמות במקום בו מתו המון אנשים לפניי, אנשים שאני בעצמי נשלחתי להביא ולכבול בשלשלאות, מהן הייתי תלוי כעת.

הידיים שלי היו קשורות לתוך הברזלים שהיו תלויים מהתקרה של האורווה ויכולתי להרגיש את כובד משקל גופי, מושך בהן בכאב חד ובלתי נשלט של התכווצות ומתיחה עזה. רגליי היחפות בקושי נגעו ברצפה הרטובה מהמים והמתנתי בשקט לפעולתו הבאה של רוּאוֹד.

הוא הדליק את השוקר שאחז בידיו והצמיד אותו לרצפה. הזרם חלף לאורך המים שכיסו את הרצפה, ישירות לעבר רגליי היחפות וגרם לי לצרוח מבעד לכאב שתקף אותי. הכאב החד חלף על פני עורי כסכינים משוייפים, חותכים וקורעים את בשרי מבפנים.

הלב שלי דפק בעוצמה בלתי נתפסת והאוזניים שלי נסתמו לחלוטין. אני מאמין שבשלב הזה, כבר חשבתי שהמוח שלי יפסיק לתפקד באופן טבעי, אבל זה לא הצליח. הייתי ער והרגשתי את הכל. את כל הסבל שעברתי, את כל הכאב ואיתם גם הזיכרונות המתוקים שנותרו לי מהלילה הקודם.

"קדימה, סמיילס -" שמעתי את הקול המוכר מתנוסס מסביבי, "- למה החבר'ה שיחררו את הזונה שלך, אם אתה לא מתכוון אפילו לפתוח את הפה המזויין שלך." שמעתי את צעדיו האיטיים של הנשיא, מתקדמים לעברי על פני הרצפה הרטובה ונעליו נכנסים לתוך טווח ראייתי. "מה... אתה רוצה שאשלח מישהו אחריו - אחרי בּלו. מישהו שיביא אותו לפה." הוא המשיך, מתפרץ בחוסר סבלנות. "דבר כבר! אם אתה לא רוצה שאני ארצח את הזונה שלך..." הוא עצר מגחך לעצמו, "או שאולי, אפשר להביא אותו לכאן ולזיין אותו מול העיניים שלך-"

"אני לא יודע!" החזרתי מבעד לנשיפה רוטטת. יכולתי לשמוע את הצרידות שהתנוססה מבעד לקולי. "אני נשבע לך, הנשיא שאני לא יודע... שלחתי אותו לריגו ואתה יודע שאיש לא יודע איפה ריגו... הוא מחליף את המספרים שלו כמו זונות-"

ידו של האיש לפפה את לסתי. הוא משך את פניי כלפי מעלה ונתן לי להביט בו מבעד לעיניי הרטובות. הלב שלי וכך גם כל הגוף שלי הפסיק לנוע, או כך לפחות זה הרגיש לי. ואני לא ידעתי, אם הרטיבות שנבעה בעיניי היו הדמעות, או מהדם שנטף לאורך ראשי.

הגוף שלי נרעד וכל אשר יכולתי לעשות, היה להביט בו ולהמתין לתגובה הבאה שלו. הוא קירב את פניו לשלי ובחן בי מקרוב. כאילו שניסה להיכנס לתוך המוח שלי באמצעות עיניו בלבד. מבטו הקר וחסר כל הרגש חלף על פניי, כאילו שהוא כבר ידע שאני אעשה את אשר עשיתי. כאילו שהוא כבר ידע שאני אבגוד בו בצורה שכזאת.