האבירה השחורה

הקדמה

הסיפור הקודם התקיים בממלכה אחת. נידחת מן העולם.
ישנה מכדי שאיש יזכור אותה או אינה מספיק חשובה כדי שאיזה גיבור יכתוב עליה בספרי ההיסטוריה.
שום אמן אינו יכול לצייר אותה בדימיונו ושום מספר סיפורים לא יבחר לספר עליה.
שמה לא חשוב כדי שיזכרו אותה.
בממלכה הזו שלטה מלכה. ללא מלך.
לצידה של המלכה שלט נסיך חסר ניסיון.

הסיפור הקודם התרחש לפני שלוש שנים.
המצב השתנה מאוד במהלך שלוש השנים הללו.
הסיפור הזה כולל ממלכה נוספת.
ממלכה שאליה לוקח ארבעה ימי שייט בספינה להגיע אליה.
בממלכה השניה, היה השלטון נוקשה יותר.
מלך ומלכה.
המלך היה בן 55. שיערו האדמוני כבר החל להאפיר, הוא היה חם מזג וברברי.
אישתו, הייתה קטנה ממנו בעשרים שנה. שיערה היה לבן כמו הלבנה ועיניה כחולות כמו מי ים גועשים.
היא הייתה שקטה להפליא. אך מבטה היה תמיד חד ונחוש.
ולשניהם הייתה בת, נסיכה צעירה.

מלחמה אכזרית התנהלה בין שתי הממלכות.
המלך פרדיננד טען, ששלטונה של המלכה אנסטסיה יביא לקץ שתי הממלכות, פרדיננד העריץ את המלך פיליפ המנוח, שהרס את ממלכתו ותושביה פחדו ממנו.
הוא טען שאישה אינה יכולה לשלוט.
והוא שמע על בנה, הנרי.
על כך שנכשל לקיים את מעמדו כמלך.
עמו של פרדיננד רצה לקיים הסכם שלום על המלכה השניה.
הם התחננו בפניו בדרכים שונות במשך שנים.
הם כבר אינם רוצים עוד להילחם

בוקר אחד, ביום בהיר, עם שמש חזקה ושמיים מחוסרי עננים,
המלך והמלכה יצאו דרך דלת הארמון אל החצר העכורה.
שם חיכתה להם סככה, עם שני כיסאות עץ ועליהם כריות זהובות, ושולחן בעל מפה לבנה עם פרחים שזורים בחוטי זהב.
ועל השולחן מונחת מודעה.
מודעת מבוקש.
המלך והמלכה התיישבו בכיסאותיהם.
מולם, עמדו אבירים, לוחמים ואנשים פשוטים. הם עמדו על רגליהם והשמש לא ריחמה עליהם ושחיה אליהם מטר של חום ואור, אך אף אחד לא פצה את פיו.
כולם חיכו להוראותיו של המלך.
הם קיוו שיסכים לקבל על עצמו את הסכם השלום.

המלך הביט במודעה. קורא אותה באיטיות ומביט בתמונה של המבוקש.
ולאחר מבט ממושך הרים את עיניו אל עמו ואמר:
״לא מיניתי את עצמי למלך. הצדק עשה זאת״ אמר.
כולם נשארו שותקים.
״מלך, בזכות הצדק״
הוא העביר מבט סוקר בעמו. ״והמודעה שיש לפני... מראה לי נערה שמפרה את הצדק. ואתם אומרים לי, שאינכם יכולים להביע את עצמכם בתור עם של צדק... אני עדיין רואה את המודעה וזה אומר שאינכם הרגתם את הנערה״
העם החל לומר את דבריו.
״אתה הבטחת לנו הוד מעלתך! הבטחת הסכם שלום!״ צעקו אחדים.
״לא..״ אמר המלך בכעס
״הוד מעלתך, היא לא-״ אמר אחד
״האם פניתי אלייך אדוני?!״ שאל המלך בכעס מאופק.
״פרדיננד!״ העירה המלכה.
״או אלייך, גברתי?״ שאל המלך בחוצפה.

כל אנשים החלו להקים מהומה. הם צעקו אל המלך דברי גנאי והחלו לשלוף את כלי נשקם.
עד ששר הצבא של הממלכה הורה לכל הקשתים, העומדים על חומת הארמון לכוון את חיציהם אל העם.
״קשתים!״ קרא
ו60 הקשתים עשו כדבריו, מהירים כברק.
הם שלפו את חיציהם וכיוונו את הקשתות וחיכו לאות.
העם הפשוט עדיין המשיך לצעוק אל עבר מלכם. שהיה קפוא בתנוחתו ופניו היו קפואים ומלאי כעס.