חניתי את הרכב שלי בחנייה שלי ונכנסתי לבית שלנו, השעה הייתה 23:00 בלילה, אני מקווה שהבנים ישנים. נעלתי את דלת הכניסה והתקדמתי לחדרי, הבית היה חשוך, אני מניח שהבנים ישנים כי הם בטח מותשים מהיום.
הדלקתי את האור בחדרי, ליבי החסיר פעימה, צווחתי, זאין ישב על המיטה שלי. ״אלוהים! זאין, מה אתה עושה פה?״ שאלתי תוך כדי שהסדרתי את הנשימה שלי, ״אני צריך לדבר איתך״ הוא אמר וידעתי בדיוק על מה הוא רוצה לדבר איתי, הנהנתי והתיישבתי גם אני על המיטה שלי.
״אכלת?״ הוא שאל, ״כן״ שיקרתי, ״מה אכלת?״ הוא התקיל אותי, ״דונאטס, עברתי במאפייה נחמדה בדרך לפה״ שיקרתי. ״חתכת היום?״ הוא המשיך לתחקר אותי, ״לא״ אמרתי הפעם את האמת, ״מתי אתה מתכוון לספר על זה לבנים? נייל, הם חושדים ואני נאלץ לשקר להם בפנים״ הוא אמר בנשימה אחת, ״אני לא יודע, אני ב-באמת לא י-יודע״ קולי רעד, לא ידעתי מה לעשות.
״נייל?״ הוא קרא בשמי אבל עצמתי את עיניי בחוזקה והתנתקתי לרגע מהעולם הזה, ״נייל? אתה בסדר?״ הוא ניער אותי, הנהנתי ודמעה זלגה במורד לחיי, חזרתי לעולם הזה. ״אל תספר להם״ אמרתי במהירות, ״זאין, בבקשה, אל תספר להם, אל תספר לאף אחד״ התחננתי, ״זה לא בריא לשמור סוד כזה גדול, נייל, ועוד מהחברים הכי טובים שלך שנמצאים איתך 24 שעות ביממה, אתה בטוח?״ הוא שאל, ״כן״ אמרתי אך לא הייתי בטוח בהחלטה שלי, טעיתי?
״לילה טוב, ניילר״ הוא לבסוף אמר וקם ממיטתי, נשמתי לרווחה, ״תישן טוב, תישן כמה שאתה רוצה, מחר יש לנו יום חופשי״ הוא הוסיף ויצא מחדרי. לקחתי את הפלאפון שלי וכיוונתי לי שעון מעורר ל6:00 בבוקר, אני אצא לריצה. אני חושב שאני מתחיל להשתפר, אני לא מרגיש בשינוי אבל אני מקווה מאוד שהוא קורה. נשכבתי במיטתי והרמתי את השמיכה מעליי, לא היה לי כוח להחליף בגדים או לכבות את האור, ״לילה טוב״ לחשתי לעצמי ועצמתי את עיניי.
6:00 בבוקר, השעון המעורר שלי צלצל. התמתחתי במיטתי, הייתי עייף ומותש אך לאחר כמה דקות קמתי מהמיטה. אני אוהב להתקלח בבוקר, התקלחתי, אפילו שאני יודע שאני אזיע בריצה. השעה הייתה 7:00 בבוקר, הבנים היו בחדריהם, הם ישנו. לפני שיצאתי מהבית, החלטתי ללכת למקלחת ולקחת משם את הסכין גילוח ששברתי מלפני יומיים. אני לא יודע למה עשיתי את זה, אולי יהיה לי זמן להרהר ולשנוא את עצמי- ככה, כשאני לבד ואף אחד לא יודע איפה אני. הכנסתי את הסכין גילוח השבור לתוך כיס הטרנינג שלי, לקחתי את האוזניות והפלאפון שלי, יצאתי מהבית ונעלתי אחריי את הדלת.
השעה הייתה 7:30 בבוקר, כובע הפוטר שלבשתי היה על הראש שלי, האיזור היה ריק מאדם. נשמתי לרווחה, אהבתי את השקט, הרגשתי שליו. שירים רנדומליים ושקטים התנגנו לי באוזניות, התיישבתי על ספסל רנדומלי ולא מרכזי. התנשפתי, לא צחקתי כשאמרתי שאני מתכנן לרוץ, באמת רצתי. הוצאתי את האוזניות מאוזניי, ציפיתי לשמוע רעש, אבל לא, שמעתי רק את ציוץ הציפורים. זה מוזר, לא? אני נמצא פה לגמרי לבד, וכבר לא עד כדי כך מוקדם בבוקר, אני צריך להתחיל לחשוד?
הכנסתי את ידי לכיס הטרנינג שלי, אצבעותיי נגעו בסכין הגילוי השבור, הנהנתי לעצמי, ״זה עכשיו או לעולם לא״ לחשתי ושלפתי את סכין הגילוח השבור משם. הסתכלתי על הסכין הקטנה, היא נראתה כל כך לא מזיקה ואפילו ידידותית, מי יכול לחשוב שסכין כזו קטנה יכולה לקחת חיים של בן אדם אבל גם לגרום לבן אדם אחר להרגיש טוב? הסכין גורמת לי להרגיש טוב, להרגיש כאב פיזי. אני מעדיף להרגיש כאב פיזי על כאב נפשי, אני רק רוצה להרגיש משהו, להכנס למן אופוריה מוזרה, ליצור עולם שלם משלי.
הפשלתי את שרוול הפוטר שלי ביד ימין, העברתי בעדינות את הסכין הקטנה והחדה על הזרוע שלי, ואז הגעתי לורידים הקרובים לכף היד. אני לא יודע איך בדיוק קוראים להם, אני רק יודע שזה גורם לי להרגיש טוב. למולי נגלו סימני חתיכה, צלקות טריות, החלטתי להוסיף עוד צלקת ועוד אחת. ״זה על זה שאני שמן״ אמרתי וחתכתי, ״זה על זה שאני לא מוצלח כמו השאר״ חתכתי עוד, ״זה על זה שאני דפוק״ חתכתי עוד, ״זה על זה שאני לא מוכשר״ חתכתי עוד ונאנקתי בכאב, ״זה על זה שאני שונה, מוזר, פגום״ חתכתי והנחתי את הסכין על הספסל לצידי. דם טפטף מהזרוע שלי, הכאב מילא אותי ונתתי לו להשתלט על גופי.
נשמתי נשימה עמוקה, החזרתי את השרוול למקומו וזרקתי את הסכין הקטנה בפח שהיה ממש ליד הספסל שישבתי עליו. הסתכלתי ימינה ושמאלה, יכול להיות שמישהו ראה אותי? לא ראיתי אף אחד, אני סתם פרנואיד, ניערתי את ראשי וקמתי מהספסל. החזרתי את האוזניות לאוזניי, רצתי בחזרה הביתה. הייתי מותש, הייתי חלש, הרגשתי שהרגליים שלי לא סוחבות אותי, הרגשתי שהגוף שלי מנותק מהנשמה שלי וההיפך. הייתי חסר אונים ולא אהבתי את ההרגשה הזו, או שכן? לבסוף, הגעתי הביתה, השעה הייתה 9:00.
פתחתי את הדלת בעזרת המפתח שהיה בכיס מכנסי הטרנינג שלי, לא ציפיתי שהבנים יהיו שם, אבל הם היו שם. הם עמדו ממש מולי, המבט המודאג היה על פניהם, הלך עליי?
-
אני מצטערת ):
YOU ARE READING
"I'm Fine"- N.H
Fanfiction[הושלם] ״אני בסדר״, חייכתי חיוך מזויף ואמרתי. אבל את האמת? הייתי רחוק מלהיות בסדר. עכשיו המלחמה שלי היא ביני לבין עצמי, ואני חייב לנצח בה. *אזהרות טריגר* -פגיעה עצמית -הפרעות אכילה -מחלות נפשיות -התקפי חרדה דירוגים: 4 #harrystyles- 29.10.2020 3 #za...
