"I'm Fine"- N.H

10

ארוחת הצהריים עברה בצורה מושלמת, האוכל היה טעים למרות שאכלתי מעט ממנו, לפחות לא הייתי היחיד. משום מה ג׳יימס לא נכח בארוחה, זה היה מוזר, ״למה ג׳יימס לא נכח בארוחת הצהריים? איפה הוא?״ שאלתי, אוליביה ואית׳ן לא ענו כי הם לא ידעו, ״זו לא הפעם הראשונה שהוא לא נמצא בארוחת צהריים או בשאר הארוחות, תמיד כשהוא חוזר הוא שוכח איפה הוא היה״ אמבר לחשה לי. עיקמתי גבה, ״את יודעת למה הוא נמצא פה?״ היססתי, ״אין לי מושג, הוא מעולם לא סיפר לנו... פעם אחת ניסיתי להאזין לכמה אנשים מהצוות שיצאו מהחדר שלו אבל הם לא אמרו כלום, הם הסתכלו לכל הכיוונים ונכנסו לחדר צדדי״ היא השיבה, ״בן כמה הוא?״ שאלתי, ״26״ אית׳ן ענה.

״זה הולך להשמע מוזר ודי פסיכי אבל יש סיכוי שהצוות מטפל בו בצורה שהיא לא מקובלת? אתם הרי לא יודעים למה הוא פה, הוא בעצמו שוכח איפה הוא היה, הצוות מתנהג בצורה מחשידה וסודית... יש סיכוי שהוא נפגע מהטיפול?״ שקלתי את המילים שיצאו מפי, לא רציתי לגרום להם לדאוג לשווא. ״מה אתה אומר פה בעצם?״ אית׳ן שאל, ״אנחנו צריכים לפנות לגורם חיצוני? אולי נוכח לעזור לו איכשהו״ אוליביה הציעה, ״בבקשה שהוא לא סובל, אני לא רוצה שהוא יסבול״ אמבר אמרה.

״אני חושב שיש לי רעיון אבל תצטרכו לעזור לי קצת, זה בסדר מבחינתכם?״ היססתי, הם הנהנו במהירות, נשמתי עמוק. ״אני צריך שתנסו לברר על העבר של ג׳יימס, על הרקע שלו, על מי שהוא היה לפני שהוא בא לפה. את השאר אני כבר אעשה, אני אבקש מהלנה להתקשר לאחד החברים שלי, הם יוכלו לברר במה הוא חולה וככה אולי נוכל לעזור לו״ אמרתי, ״זה רעיון מצויין״ אוליביה החמיאה, ״אני אנסה להוציא ממנו פרטים על העבר שלו״ אית׳ן אמר, ״אני אנסה להוציא מהעובדים פרטים על העבר שלו, אני אנסה להאזין להם״ אמבר הוסיפה. ״אם כך, אני משער שלא ייקח לנו יותר מידי זמן להכיר את העבר שלו, לא? זה יעבוד מצויין עבורנו, אני מקווה שנצליח לגלות במה הוא חולה״ חייכתי חיוך קטן, ״בהצלחה?״ אמבר שאלה, ״בהצלחה״ אוליביה ואית׳ן השיבו פה אחד.

יצאנו מחדר האוכל ביחד, ניסינו להיראות כמה שפחות חשודים, אני לא יודע עד כמה זה עבד לנו. כעבור חצי שעה, אני משער, לוסי ניגשה אליי ואמרה לי שיש לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. היא ליוותה אותי לחדר של הפסיכולוגית שלי, למקרה ושכחתי איפה חדרה נמצא, דפקתי על הדלת ואז נכנסתי. מאחורי שולחן לבן עם שכבה דקה של זכוכית עליו, ישבה אישה בשנות ה40 המוקדמות לחייה, אני מניח. משקפיים עגולות הונחו על גשר אפה, שיערה היה חום כהה וקצר, היא חייכה חיוך רחב לעברי. היא נראת כמו בן אדם נחמד, היא הקרינה חום ותקווה.

״נייל, נכון?״ היא שאלה כשהתיישבתי על כיסא ממולה, ״כן״ אמרתי, ״אני ג׳סיקה סמית׳, תוכל לקרוא לי ג׳ס, נחמד לפגוש אותך סוף סוף״ הוא הושיטה את ידה, ״נייל הורן״ לחצתי את ידה. ״איך אתה מרגיש?״ היא שאלה, ״בסדר״ השבתי, ״בן כמה אתה, נייל?״ היא שאלה, ״22״ השבתי, זה מוזר. ״אני צריכה שתסמן את איך שאתה מרגיש על הדף הזה, אתה מוכן לעשות את זה בשבילי?״ הוא הביאה לי דף ועט שהונחו על השולחן לצידה, ״אני מניח שכן״ מלמלתי. זה מוזר יותר משחשבתי, על הדף היו כתובים שמות של רגשות ותחושות. היה כתוב שם; כועס, מתוסכל, עייף, לחוץ, עצוב, מדוכא, בודד, חרד, משועמם, זהיר, בסדר, טיפשי, טוב, טוב מאוד, בטוח, גאה, שמח. סימנתי את עייף, משועמם ובסדר, לא סימנתי המון רגשות שאני באמת מרגיש.

הגשתי לה את הדף, היא ראתה את מה שסימנתי, היא כחכחה בגרונה. ״למה אתה עייף?״ היא שאלה, ״מה זאת אומרת?״ החזרתי בשאלה, ״למה הנפש שלך עייפה לדעתך? מי או מה עייף את הנפש שלך?״ היא שאלה, ״אני לא מבין״ הודתי. ״כל עוד אתה בחדר הזה, אתה לא מסתיר אף סוד, אתה ספר פתוח. כל מה שנאמר בחדר הזה נשאר בחדר הזה, אין לך ממה לפחד או להתבייש״ היא אמרה בחיוך, ״אני מבין אבל איך זה קשור לשאלה ששאלת? איך אני אמור לדעת מה עייף אותי נפשית? איך את יודעת שאני עייף נפשית ולא עייף סתם כי לא ישנתי מספיק?״ שאלתי. ״בן אדם שרק עייף כי הוא לא ישן מספיק היה מתווכח איתי וחושב שאני משוגעת, בן אדם שסתם עייף היה צוחק עליי בפרצוף. אבל לא אתה, נייל, אם רק היית עייף כי לא ישנת מספיק לא היית עונה על השאלון הזה״ היא הסבירה, לעזאזל, אני עד כדי כך שקוף?

״איך את יודעת את זה?״ התעניינתי, ״למדתי את זה ועברתי הכשרה, כל זה לקח לי יותר מ9 שנים, אני לא חדשה במקצוע״ היא צחקקה, ״תבין, אתה צריך לסמוך עליי ולהיות פתוח איתי, רק ככה אני אוכל לעזור לך ואז ניפרד כידידים״ היא הוסיפה, התלבטתי. אני לא בן אדם פתוח כמו שחושבים, אני שונא לפרוק ולהיות תלוי באחרים. אבל מה אם היא תוכל לעזור לי? מה אם היא תוכל לעזור לי, והדבר היחיד שאני אצטרך לעשות הוא לשפוך בפניה את הלב שלי? היא תרפא אותי? היא תעזור לי להציל אותי מעצמי?
-
"I could have SAVED MYSELF..."