"I'm Fine"- N.H

1

הרגשתי את הרעב מחלחל אל תוך עצמותיי, מפלח את בטני, קורע אותי. עברו יומיים שלמים מאז שלא האכלתי את קיבתי ונשמתי, היום זה היום השלישי. אני רעב, אני מאוד רעב, בלשון המעטה. אני לא אתן לעצמי ליפול לזה, אני לא אכנע לעצמי ולחשקים שלי, לא, אסור לי. אז מה אם אני רוצה לפשוט על סניף ננדוס רנדומלי ממש עכשיו, אז מה אם הבנים שמו לב לזה שאני לא אוכל והם התחילו לדאוג לי- אסור לי, אני שמן.

״אכלת?״ ליאם שאל אותי כשיצאתי מחדרי, ״כן״ שיקרתי, ״את האמת, נייל, אכלת?״ הוא שילב את זרועותיו החזקות על חזהו השרירי, ״כן״ המשכתי לשקר במצח נחושה. ״בכל מקרה, בוא, הזמנו פיצות״ הוא אמר לי בחיוך ומשך אותי מהזרוע שלי, נאנקתי בכאב בשקט. אני צריך להגיד לו שזה כואב לי? אני צריך להגיד לו שאני מרגיש שהוא מושך אותי מעצמותיי? אני צריך להגיד לו ששיקרתי, ושלא באמת אכלתי? אני צריך להגיד לו שאני לא רעב? אני צריך להגיד לו שאני גווע ברעב, ושבבקשה, שיביא לי משהו לאכול? מה אני צריך לעשות?

״נייל, למה אתה לא לוקח משולש?״ הארי שאל אותי והניף משולש פיצה לנגד עיניי. יכולתי להריח את הריח הטוב והממכר של הפיצה, יכולתי לדמיין את הגבינה נמסה בפה שלי בצורה מושלמת, רציתי לטרוף את כל המגש אבל לא יכולתי. ״אני לא רעב״ שיקרתי, ״אתה לא צריך להיות רעב בשביל לאכול פיצה״ הוא צחקק, ״לעשות לך אווירון?״ לואי חטף את הפיצה מידו של הארי. נכנעתי, אני הולך להכניס את המשולש פיצה הזה לגוף שלי, אני הולך להאכיל את הקיבה והנפש שלי אחרי מספר ימים שלא.

מה אני עושה עכשיו? יושב על ברכיי, פניי מופנות לאסלה, אני מקיא. השעה עכשיו היא 5:48 בבוקר, כולם ישנים, אני מקווה שאף אחד מהם לא יתעורר בזמן הקרוב. לפתע שמעתי צעדים מתקרבים אליי, לעזאזל, פתחתי פה לשטן, למה אני תמיד עושה את זה?! הורדתי את המים, שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי במהירות, אסור שאף אחד יגלה על מה שעשיתי מלפני מספר שניות. ״ניילר? זה אתה?״ קול נשמע, לעזאזל, מאוחר מידי, נחשפתי. ״מה אתה עושה פה? למה אתה מצחצח שיניים בשעה כזו? מה זה הריח הזה?״ זאין פתח לרווחה את הדלת שברוב טיפשותי- שכחתי לנעול. ״סתם... התחשק לי״ מלמלתי, אני שקרן גרוע, ״נייל, מה באמת עשית פה?״ הוא שילב את זרועותיו המקועקעות, ממש כמו ליאם, ושאל. לספר לו? לשקר לו כמו ששיקרתי לליאם? מה לעשות?
לבסוף בחרתי באחת האופציות, אני מקווה מאוד שהבחירה שלי היא הבחירה הנכונה.

״מה אתה בעצם מספר לי?״ זאין שאל שוב והביט בי במבט הדואג שלו, ״זאין, זה עושה לי טוב״ שיקרתי, למה אני לא מפסיק לשקר? ״לא לאכול ולהקיא עושה לך טוב? איך בדיוק?!״ הוא שאל בנימה של כעס, לקחתי נשימה עמוקה, ״כן״ לחשתי. גיליתי לו את האמת, אבל לא את כולה. ״למה לא אמרת לנו, לי? אתה מבין שאתה מזיק לעצמך?״ הוא ניסה להנמיך את קולו ככל האפשר, כי בכל זאת, עכשיו 6:00 בבוקר. ״אני בסדר״ מלמלתי, ״לא, ניילר, אתה לא בסדר״ הוא קבע, ״ועכשיו אתה הולך לאכול״ הוא הוסיף ומשך אותי למטבח מהזרוע שלי, בדיוק כמו ליאם. נאנקתי בכאב בשקט, זה כאב לי פיזית, זה כאב לי נפשית, למה הוא מכריח אותי לאכול? למה הוא לא מבין אותי? למה אני לא נורמאלי, כמו כולם?

זאין הכין לי אוכל, הוא הכריח אותי לאכול, נכנעתי לו, למה אני תמיד נכנע?! אחרי שסיימתי לאכול, הקיבה שלי רצתה לצעוק ״הצילו״, זאין ליווה אותי לחדרי ונעמד ליד הדלת. ״למה אתה לא הולך?״ שאלתי, ״אתה בטוח שסיפרת לי את כל האמת?״ הוא התקיל אותי בשאלה, ״למה אתה מתכוון?״ שאלתי וגירדתי בעורפי. ״אתה בטוח שאתה רק לא אוכל ומקיא לפעמים? אני מתכוון, אלו הדברים היחידים שאתה עושה?״ הוא הסביר את עצמו, ״כן״ שיקרתי. ״למה אתה ישן עם פוטר? עכשיו קיץ״ הוא שאל לפתע, ״זאין, למה אתה פה?״ העברתי נושא במהירות. ״למה אתה עם פוטר?״ הוא שאל שוב, ״קר לי״ שיקרתי, מתתי מחום. הוא התהלך בחדרי, מצא את השלט של המזגן וסגר אותו. הוא הרים לעברי גבה, לעזאזל, הוא טוב מידי. ״סגרתי את המזגן, עדיין קר לך?״ הוא שאל, ״כן״ המשכתי לשקר, ״אתה חולה?״ הוא ניגש אליי והניח את ידו על מצחי הקר כקרח. דמעה ירדה מעיניי, הוא נגע בזרוע שלי, נאנקתי בכאב.
-
הפרקים הראשונים תמיד גרועים וקצרים בהרבה מהשאר, אל תתייאשו, הסיפור יתחיל להיות מעניין בהמשך- זו רק ההתחלה. אני מקווה שתאהבו את הסיפור :) אל תשכחו להצביע ולהגיב, אוהבת 3>