"I'm Fine"- N.H

5

אכלתי מהפסטה של זאין, היום עבר במהירות. בלי ששמתי לב, שחור כיסה את השמיים, הלילה ירד ורגשות האשמה לא איחרו להגיע. את הלילה העברתי בבכי חלוש, הרגשתי רע. הרגשתי רע כי אכלתי ואהבתי את זה, למה אכלתי? עכשיו כל מה שעשיתי נהרס לי, אני הרבה יותר שמן משהייתי. תאמינו לי, זה נורא, זו ההרגשה הכי גרועה שהרגשתי בחיי. מפה לשם, נרדמתי, עם עיניים דומעות.

קמתי ב10:00 בבוקר, הארי העיר אותי בעדינות כדי למנוע מלואי לקפוץ עליי, הודתי לו על זה. היום אנחנו מקליטים עוד שיר, אני אפילו לא יודע איזה שיר אנחנו מקליטים היום אבל אני יודע שזו הסיבה היחידה שהתעוררתי היום בבוקר. היום החופשי שלנו נגמר, אנחנו כבר לא חופשיים ולעולם לא נהיה חופשיים, זה די עצוב.

התקלחתי במהירות, זאין לא היה איתי בחדר האמבטיה כמו אתמול, כנראה שהוא לא שם לב שנכנסתי להתקלח, שמחתי. שלא תבינו לא נכון, אני לא שונא את זאין, אני אוהב אותו ומודה לו על כל נשימה שלי, אבל לפעמים אני פשוט רוצה להיות לבד ולהרוס לעצמי את החיים והוא שם כדי לעצור אותי, הוא צודק כל הזמן ואני שונא את זה. ניערתי את ראשי, זה לא משנה.
-
25.3.2015
הימים עברו באיטיות מייסרת, הבנים יודעים הכל, אני לא עובר טיפול. הוצאנו את האלבום הרביעי שלנו, כרגע אנחנו בטור. זאין עזב את הלהקה, אני מרוסק. מסתבר שבזמן שהוא דאג לי, המצב הנפשי שלו ירד. הוא לא הצליח לטפל בעצמו, לא כשהוא בלהקה ובאמצע טור, הוא היה צריך מרחב. אני תומך בו ואוהב אותו, אני אעמוד מאחוריו לנצח, אבל אני עצוב. אני אנוכי, אני חושב רק על איך אני אעבור את הימים בלעדיו, אני שונא את עצמי. אני מרגיש ריקנות, היום הוא עזב את בית המלון ששהינו בו, אני לא בטוח שאני אראה אותו שוב בזמן הקרוב. כולנו עצובים, כולנו שבורים, כולנו מרוסקים, אבל כולנו יודעים שזאין עשה את ההחלטה הכי קשה בחייו- ההחלטה שכנראה גם תציל את חייו. אם הייתי אמיץ, גם אני הייתי עוזב, אבל אם הייתי עוזב, מי היה דואג לי? הייתי מאבד את עצמי, הייתי נעלם. אני מעריך את הבנים, הם דואגים לי ואוהבים אותי, אני יודע שאני לעולם לא אשתווה להם אבל אני מעריך את המאמצים שלהם לגרום לי להרגיש שווה. אני רוצה להעלם, מה אעשה? אני לא יכול לאכזב אותם.
-
13.12.2015
החלטנו- זה הסוף של וואן דיירקשן. הוצאנו 5 אלבומים, יצאנו ל4 סיבובי הופעות עולמיים, אבל זהו, מיצינו. עכשיו, אנחנו אחרי ההופעה האחרונה שלנו לנצח בתור להקה, 4 מתוך 5. המעריצים בוכים, הם מתאבלים, עשינו את הדבר הנכון? אני מרוסק אבל שלם, זה מוזר, אני צריך לדבר עם מישהו, אני צריך לדבר עם זאין.

בידיים רועדות, הוצאתי את הפלאפון שלי מהמגירה בחדר ההלבשה שהוא שהה בה בזמן ההופעה, חייגתי לזאין, אני לחוץ. עברו 5 דקות, הוא לא ענה, בדיוק כשבאתי לנתק שמעתי אותו קורא בשמי. זהו, אין דרך חזרה. ״זאין?״ קולי רעד, ״ניילר! לא שמעתי ממך הרבה זמן, איך אתה?״ הוא היה נשמע מאושר, ״א-אני בסדר... איך אתה?״ קולי רעד, כחכחתי בגרוני, ״אני לא קונה את זה, נייל, איך אתה באמת מרגיש?״ הוא שאל שוב, ״נורא, אני מפחד, אני לחוץ״ הודתי. ״למה אתה לחוץ?״ הוא שאל, ״אני מפחד שאני אאבד את עצמי כי לא יהיה שם מישהו שיעצור אותי, מה אני אמור לעשות?״ קולי רעד, ״אני פה תמיד, ניילר, וגם הבנים. אתה לא תאבד את עצמך, אנחנו לא ניתן לך לאבד את עצמך״ הוא אמר. ״אתם לא תהיו איתי תמיד, אנחנו יוצאים לדרך חדשה, כל אחד מאיתנו יוצא לדרך חדשה לבד. זאין, אני לא צוחק, אני לא אתפלא אם תשכחו ממני, אני סתם מטרד בשביל כולם״ לחשתי, ״איפה אתה?״ הוא שאל וקולו היה נשמע מרוחק, ״למה אתה שואל?״ היססתי, ״נייל, איפה אתה נמצא עכשיו?״ הוא שאל שוב, ״באולפנים של האקס פקטור בלונדון, למה אתה שואל?״ חשדתי, ״אני מגיע״ הוא אמר וניתק.

אני מבולבל, למה שהוא יגיע? אני לא חושב שמותר לנו בכלל להתראות איתו בציבור, אם יגלו שאני מדבר איתו יהרגו אותי. וכשאני אומר ״יהרגו אותי״ אני מתכוון לזה כמעט ברצינות, ההנהלה תמרר את חיי עוד יותר, הם יתבעו אותי ואני אאבד הכל- אז כן, טכנית הם יהרגו אותי. אומנם פירקנו את הלהקה, דרכינו נפרדו וכנראה שלנצח, אבל אנחנו עדיין חתומים על מספר חוזים שמונעים מאיתנו להיות חופשיים. אנחנו משועבדים להם, להנהלה שלנו, לנצח.
-
יש בפרק הזה מספר קפיצות זמן די משמעותיות, תבינו בהמשך למה.
מקווה שאהבתם, אל תשכחו להצביע ולהגיב :) תודה על הכל 3>