"I'm Fine"- N.H

7

עבר חודש, הבנים והמשפחה שלי יודעים הכל, או כמעט הכל. הבנים יודעים את האמת, המשפחה שלי יודעת רק חצי מהאמת. השעה עכשיו היא 7:00 בבוקר, אני וזאין כבר בדרכים, בדרכים למוסד שאני אשהה בו עד שאני אתרפא. אני חושש, אני לחוץ, אני מפחד, מה אם אחד המטופלים יכיר אותי ויפיץ לעולם שאני נמצא במוסד לחולי נפש? אסור שאף אחד יידע, בגלל זה החזרתי את שיערי לצבע המקורי שלו, אני כבר לא הבלונדיני מוואן דיירקשן.

״על מה אתה חושב?״ זאין קטע את חוט המחשבה שלי, ״על הכל״ מלמלתי, ״למה אתה מתכוון?״ הוא שאל שוב, ״אני לא רוצה להרגיש שוב אבל אני גם רוצה להרגיש שוב, אני אצליח לעבור את זה בכלל? אי פעם אני אתרפא?״ שפכתי את כל מה שישב לי על הלב באותו הרגע. ״אתה תעבור את זה, אתה חזק, ולהתרפא? נייל, ממה תתרפא? אתה לא חולה בשום מחלה״ הוא אמר, ״את זה הפסיכיאטר יחליט״ גיחכתי, ״אתה לא שלם לגבי זה? נייל, אני יכול לסובב את הרכב בחזרה הביתה״ הוא שאל והסתכל אליי, ״ל-כן, אני שלם לגבי זה״ מלמלתי, לא היה נראה שהוא קנה את זה אבל הוא הנהנן והמשיך לנסוע.

את שאר הנסיעה העברנו בלהאזין לשירים שקטים, השעה הייתה 8:15 כשזאין עצר את הרכב מול מבנה גדול ולבן, הגענו. תוך רגע כבר היינו מחוץ לרכב, זאין הוציא את המזוודות שלי מתא המטען שברכב שלו בזמן שאני בהיתי במבנה הגדול והלבן. ״אתה בא?״ זאין שאל אותי והתקדם לעברי, ״אני בא״ ניערתי את ראשי והתעקשתי לקחת את אחת המזוודות, עברנו דרך השער ונכנסנו למבנה. המבנה היה גדול ולבן גם מבפנים, בחדר שקוף משמאלנו ישבה בחורה בשנות ה50 לחייה, אני משער. היא ישבה בתוך משרד שקוף, זה היה מגניב, התקדמנו לעבר משרדה ודפקנו על הדלת. היא חייכה לעברנו, נכנסנו למשרד שלה, השארנו את המזוודות מחוץ למשרד. התיישבנו מולה, זאין דיבר איתה ואני פשוט ישבתי שם וחקרתי כל פינה במשרד הזה, אני צריך להתחיל להתרגל למקום הזה כי אני הולך לשהות בו המון זמן. לאחר כמה דקות, היא קראה בשמי, ״ממ?״ המהמתי, ״הבנתי את מצבך ולכן סידרתי לך חדר לבד במחלקה הכי טובה שלנו, זה בסדר מצידך?״ היא שאלה, ״אני מניח שכן, תודה״ אילצתי חיוך.

״מישהו מהצוות ידריך אותך לגבי הנהלים במוסד מאוחר יותר, בנתיים, תוכל להיפרד מזאין ומכל המכשירים האלקטרוניים שהבאת איתך- אתה לא תצטרך ולא תוכל להשתמש בהם פה. תתמקם בחדר שלך, תרגיש בבית, בהצלחה״ היא חייכה לעברי וקמה ממקומה, גם אני וזאין קמנו, היא פתחה את הדלת לרווחה ואני וזאין הלכנו בעקבותיה. לקחנו את המזוודות, התקדמנו מעט במסדרון ונכנסנו למעלית שקופה שהייתה שם, מה הקטע של המקום הזה עם דברים שקופים? עלינו 5 קומות במעלית ואז יצאנו ממנה. הקומה הייתה ענקית, היו בה 5 חדרי לינה ועוד חדר אוכל ענק, כשאני אומר ״ענק״- אני מתכוון לזה. היו בה עוד כמה חדרים, המסדרון היה ארוך והיה נדמה כאילו הוא לא יגמר לעולם. החדרים היו סגורים, דממה שררה בקומה, האישה המבוגרת והנחמדה הובילה אותנו לחדר שהיה הכי צדדי ופתחה אותו לרווחה, החדר היה ענק גם מבפנים. המיטה הייתה במרכז החדר והיא הייתה מוצעת במצעים לבנים, כל החדר היה מעוצב בגוונים של לבן ותכלת, שקוף נחשב צבע? משני צדדי המיטה היו שידות נמוכות ושקופות, על אחת השידות היה מונח מחברת ועיפרון ועל השנייה היו מונחים 3 ספרי קריאה. בחדר היה גם שולחן כתיבה שקוף וארון לבן, הקירות היו בצבע תכלת, הריח בחדר היה נעים.