ונהפוך שווים

פרק עשרים וחמש - אני אוהב אותך

”אני אוהב אותך לא רק בגלל מה שאת, אלא גם בגלל מי שאני כשאני איתך.“
----

אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך.

שלושת המילים האלו גרמו לליבה לדפוק בקצב מהיר יותר. ולה, להרגיש סחרחורת. סחרחורת של מחשבות, אם זה בכלל אפשרי. אור הרגישה שהלב שלה עומד להתפוצץ מרוב אהבה אליו ובו בזמן, היא הרגישה המומה. זה חדש. הם עוד לא הגיעו לשלב הזה, שבו הם חושפים את רגשותיהם הכמוסים ומודים עד כמה הם אוהבים אחד את השנייה. אם לפני חודשים ספורים, חשבה שהזוגיות שלהם חדשה לה, כיוון שלא חוותה אחת כזאת בחייה, עד שלירן נכנס לחייה כל כך מהר, שנדמה שהיה שם תמיד... עכשיו האהבה נראתה לה חדשה. ומה זאת בכלל אהבה? תהתה. ודי מהר מצאה תשובה. אהבה זה לא רק להגיד ’אני אוהב אותך‘, היא גם מתבטאת בדברים הקטנים ביותר; אהבה היא כשבן הזוג לא רק תומך בך ונמצא שם כדי לעודד אותך בכל מצב, אלא גם דואג לך. אהבה היא כשבן הזוג נלחם עלייך, נלחם בכל מצב. גם כשכבר אין לך כוח להילחם, הוא מנגב לך את הדמעות, מרים אותך מהתחתית, מהמקומות הכי אפלים שיש ומחזיר לך את הצבע לחיים. ואז את מבינה – החיים הם לא רק שחור ולבן, הם יכולים להיות מלאים בכל כך הרבה צבעים. וזה כל היופי. אהבה היא כשאת מוצאת את עצמך מחייכת מכל הלב מהמחוות הכי קטנות. אהבה היא לרצות לחבק אותו ולא לעזוב, לנשק אותו כל בוקר כשאת מתעוררת וכל לילה לפני שאת הולכת לישון. אהבה זה כמו פרפרים בבטן, אבל קצת יותר מזה.

ואת כל הדברים האלה, אור הרגישה לגביו. אך עדיין הייתה מופתעת. היא הביטה בו מבלי לנתק קשר עין. ”א-אתה אוהב... אותי?“ שאלה בגמגום, סוף סוף מוצאת את קולה בלב כל המחשבות. בין כל הרגשות האלו שעד היום לא ידעה לבטא במילים.

”כן, אור. אוֹתָךְ.“ לירן המשיך ללטף את לחיה ולהביט בה בעיניים המהפנטות שלו, שגורמות לה לרצות לשקוע בהן עוד יותר.

”אבל...“ אור התקשתה בכלל לבטא את המחשבה הזאת, מאחר שאף פעם לא הודתה בה בקולי קולות. ”אני בסך הכל אני, אחת כזאת שקשה לה להיפתח ולהפסיק להתבייש מכל אותם אנשים שאני סומכת עליהם ומרגישה נוח לידם. ואני לא יודעת אם אי פעם זה ישתנה.“ היא שיחררה את האוויר מגופה באנחה. ”מה יש בי שאין באחרות?“ שאלה לפתע והשפילה את מבטה. ”מי אני מולן?“