ונהפוך שווים

פרק שמיני - גבולות הגיון

”כל אדם צריך לפחות פעם אחת בחיים לעמוד על במה גדולה ולקבל מחיאות כפיים סוערות, כי כולנו ניצחנו את העולם.“

----

”איזה מזל שהגענו מוכנות,“ אמרה אור ליהל, ”ממש בפוּקְס.“

”לגמרי בפוקס.“ הסכימה איתה יהל.

הן עמדו באולם הספורט עם שאר התלמידים שמתמודדים בתחרות הכישרונות וחיכו שהתחרות תתחיל. במזל, ליהל תמיד היו ציורים בתיק, אז זאת לא הייתה בעיה בשבילה לבחור ציור מבין כל הציורים שיש לה. ובקשר לאור... הגיטרה שלה הייתה בחדר המוזיקה – וזה היה מעולה. כי אם היא לא הייתה שם, רוב הסיכויים שלא הייתה משתתפת בכלל בתחרות.

ואם מדברים כבר על תחרות... איזה שיר היא תנגן? היו לה כמה אופציות, אבל לא משהו וודאי. ובדיוק רגע לפני שהתחרות מתחילה, אין לה רעיון. כל מה שחשבה עליו מקודם, פשוט נעלם, מרוב שהייתה לחוצה.

”את עדיין חושבת איזה שיר לנגן, נכון?“ קולה של יהל החזיר אותה למציאות.

היא מכירה אותה כל כך טוב.

”בדיוק כשהייתי בטוחה איזה שיר לבחור... מהלחץ, זה פשוט נעלם.“ אור הודתה וניסתה לחשוב במהירות על רעיון לשיר כלשהו שתוכל לשיר. כלום לא עלה לה.

”אל תילחצי, הכל טוב.“ יהל אמרה לה בעידוד, ”אני מאמינה שתצליחי לחשוב על משהו. גם אם לא, זה לא סוף העולם.“

”אוקיי,“ היא ענתה והוסיפה, ”מה את חושבת? יש לך אולי רעיונות לשירים או משהו?“

”אני יכולה להגיד לך את הרעיונות שלי,“ אמרה יהל, ”אבל אני חושבת שזה צריך לבוא ממך.“

אור ידעה שהיא צודקת. נכון, היא רצתה לשמוע מה יהל חושבת, אבל עמוק בתוכה הבינה – וידעה – שהיא צודקת. זה באמת אמור לבוא ממנה. אחרת מה הטעם?

”הבנתי,“ היא חיבקה את יהל חיבוק קצר, ”תודה.“

”אין בעיה, רק תזכרי שהכל בסדר.“ יהל הזכירה לה וחייכה.

”אוקיי.“ היא נשמה עמוק והרגישה איך לאט לאט הלחץ יורד ממנה. מוזר, אבל כשהלחץ ירד, היא שוב יכלה לחשוב בבהירות.