ונהפוך שווים

שאלות תשובות | חלק 2

שאלות תשובות!
(תתעלמו מזה שרוב השאלות היו מ-2016.) 😅

----

איך קוראים לך?
קוראים לי עדי.

בת כמה את?
אני בת תשע עשרה.

מאיפה את בארץ?
מעיר קטנה מאוד באזור הדרום.

כמה אחים יש לך?
יש לי אח ואחות. אחותי בת שלוש עשרה ואח שלי בן שבע. בין כולנו יש הפרש של שש שנים.

מתי התחלת לכתוב?
בערך לפני חמש או שש שנים, בעקבות תקופה לא טובה שעברתי.

מה ההשראה שלך לסיפור?
אז כמו שכבר כתבתי קודם, בין גיל שלוש עשרה לגיל ארבע עשרה לא הלך לי טוב מבחינה חברתית והסביבה העיקרית הייתה - אפשר להגיד - שעברתי נידוי במשך שנתיים. אני בקושי זוכרת את התקופה הזאת, בין כיתה ז׳ לכיתה ח׳ - יכול להיות בגלל שהדחקתי אותה, יכול להיות שלא. אבל הדברים היחידים שאני זוכרת לא היו פשוטים בכלל. כל מה שקרה אז, הוריד לי לגמרי את הביטחון, ככה שבמשך חמש שנים הייתי אחת כזאת סגוּרה, ביישנית והיה לי קשה להיפתח לאנשים. מאז, גם קרו לי כמה מקרים שנפתחתי וסמכתי על אנשים שבסופו של דבר פגעו בי וניתקו איתי קשרים בלי סיבה. או בשתי מילים, חברוּיוֹת מזויפות. ומכיתה יא׳ עד כיתה יב׳ - השנתיים הכי טובות שהיו לי בתיכון - עברתי תהליך; הצטרפתי לכנפיים של קרמבו, תנועת הנוער הכי מדהימה שיצא לי להיות בה, הכרתי אנשים חדשים, הצלחתי להיפתח יותר לחברות שלי ובעיקר מצאתי עם מי לדבר ולמי לפנות כשצריך. נכון, עד היום עדיין יש מקרים שאני מתביישת או מרגישה חוסר ביטחון... אבל אני מקווה שיום אחד הביטחון העצמי שלי יעלה ואוכל להיות פשוט מי שאני, בלי להסס, בלי להתבייש.
ובחזרה לשאלה - הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. אמיתי לגמרי. התחלתי לכתוב אותו ב-2016, כשרק הצטרפתי לוואטפד. ומה שהכי הלך בתקופה הזאת, היו סיפורים של רומנטיקה, אהבות אסורות... כל מיני כאלה. וביחס לזה, הכתיבה שלי הייתה שונה לגמרי - וגם אמרו לי את זה לא פעם. אני חושבת שעמוק בתוכי, רציתי לכתוב על זה כדי להעלות את המוּדעוּת לזה בגלל שגם היום קורים מקרים של ילדים שעברו או שעוברים חרם או נידוי. ועצוב כמה שזה נכון, פשוט עצוב. לא מאחלת לאף אחד לחוות דבר כזה.
חלק מהמקרים שקורים לאור בסיפור, מבוססים עליי או על דברים שקרו לי - וחלקם לא. למשל, הפרק של תחרות הכישרונות נכתב בעקבות החוויה שלי; כשהייתי בכיתה ט׳, הייתה לנו תחרות כישרונות שהשתתפתי בה עם אחד הציורים שלי - וזכיתי במקום רביעי. אז כשכתבתי את הפרק ההוא, אוטומטית, זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. ויש עוד דוגמאות; היא ביישנית, אני ביישנית. היא אוהבת לקרוא ספרים, אני גם. היא טובה בלנגן על גיטרה, אני פחות. היא הולכת לחוות אהבה ראשונה בפעם הראשונה בחייה, בעוד שאני לא חוויתי את זה בכלל. אז כן... אני יכולה למצוא עוד דוגמאות, אבל נראה לי שהבנתן את הקטע.
והדבר העיקרי בסיפור - החברות הטובות של אור, שתמיד נמצאות שם בשבילה - הוא כדי להעלות את המסר שאני רוצה להעביר, שאנחנו אף פעם לא נהיה לבד. שתמיד יש לנו למי לפנות; למשפחה, לאנשים הכי קרובים אלינו, לחברים וחברות... וזה מה שהכי חשוב.