ונהפוך שווים

פרק אחד עשרה - בלתי נשכח

”אהבה היא אור הולך ובא. אם תבקש אותה לנצח, חפש באנטארקטיקה.“

----

הם המשיכו להתקדם, עד שעצרו בפתח המסעדה.

אור הרימה את מבטה והופתעה כשראתה שלירן לקח אותה למסעדה איטלקית, כזאת שעוד לא יצא לה להיות בה.

אז בגלל זה הוא שאל אותי מה אני הכי אוהבת לאכול... אור נזכרה בשיחה שלהם ועשתה אחד ועוד אחד. ובכל זאת, המחווה הזאת, גם אם היא נראית קטנה – בכל זאת שימחה אותה. ויותר מכל, גם הפתיעה אותה. נחמד מצדו, היא חשבה לעצמה.

מחוץ למסעדה היו כמה מקומות ישיבה. כל המקומות היו מוקפים באורות עדינים, שהאירו בחשכה. ולמרות זאת, בקושי ישבו שם אנשים. כנראה בגלל מזג האוויר הקודר.

”איפה נשב? בחוץ או בפנים?“ לירן שאל, כשראה את אור מביטה סביבה, מסתכלת על מקומות הישיבה שבחוץ.

”לא משנה לי.“ אור ענתה, מתלבטת. להתפשר מעולם לא היה הצד החזק שלה, רוב הזמן היא פשוט הייתה נייטרלית.

”את מחליטה.“

”טוב,“ היא ענתה והרימה את מבטה אל כניסת המסעדה, ”אז בפנים.“

אמנם מזג האוויר היה עכשיו קצת פחות קריר, אבל עדיין היה קר. היא לא רצתה לקחת את הסיכון שאולי יתחיל לרדת עליהם גשם – בכל זאת, זה היה אמצע החורף – ולכן היא העדיפה שיישבו בפנים. אולי בימים אחרים, חמימים יותר, היה יכול להתאים לשבת בחוץ במקום בפנים.

הם נכנסו למסעדה ובחרו לשבת במקום שנמצא ליד החלון, אחד מול השנייה. וכשהתיישבו במקומותיהם, אור הודתה לו.

”את לא צריכה להודות לי.“ אמר לירן, ”בסך הכל רציתי לשמח אותך.“ הוסיף וחייך אליה.

”בכל זאת,“ אמרה אור וחייכה אליו בחזרה.

”העיקר שאהבת?“ הוא וִידֵא והיא הינהנה והוסיפה בהתלהבות שהמקום נראה מקסים.

”זה מה שהכי חשוב.“ הוא סיכם.

השתררה שתיקה של כמה שניות ביניהם. לא שתיקה נבוכה, אלא ההפך.

”תגיד,“ שאלה אור בהיסוס כעבור כמה שניות, היא הייתה חייבת לשאול את זה. ”היית פה כבר קודם? כי אני אף פעם לא.“