ונהפוך שווים

פרק שלישי - וופל בלגי ביום חורפי

״אנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים.“

----

במהלך החודש, אור הרגישה שהיא, יהל ומאי מתחברות יותר ויותר; היא ויהל היו נפגשות מדי בוקר והיו הולכות יחד לבית הספר עד שמאי, באמצע הדרך, הייתה מצטרפת אליהן. הן הלכו וחזרו יחד כל בוקר ואמנם בכיתה כל אחת מהן התיישבה במקום אחר, אבל עדיין הן היו נפגשות – בלימודים ואפילו גם אחריהם.

אחרי עוד יום לימודים רגיל ומעייף מאוד, אור חזרה הביתה, רועדת לרגע מהרוח הקרירה של תחילת ינואר, שנכנסה לבית כשפתחה את דלת הכניסה.
היא הרגישה שהחורף הולך ומתקרב בצעדי ענק – היו ימים קרים יותר, היו ימים שפחות... עונת המעבר בין הסתיו לחורף הייתה מאוד מבלבלת, אבל אור חיכתה שהחורף כבר יגיע. הרבה אנשים לא אוהבים את החורף בגלל הגשם ומזג האוויר הקר, אבל היא כן.

היא סגרה את הדלת, נכנסה למטבח ומזגה לעצמה שתייה מהמקרר, כיוון שההליכה הצמיאה אותה. לאחר שהחזירה למקרר את בקבוק השתייה, היא הציצה מחוץ למטבח וראתה את אחותה הקטנה, גל, בת התשע, צופה בטלוויזיה.

”היי, גל! מתי חזרת?“ היא קראה אליה כשיצאה מהמטבח.

”לפני שעה בערך,“ גל ענתה. היא לחצה בשלט על הכפתור שעוצר את הטלוויזיה ושאלה, ”רוצה לראות איתי סרט?“

אור הסתכלה על מסך הטלוויזיה וראתה שגל בחרה את אחד מהסרטים האהובים עליהן ולמרות שרצתה להצטרף אליה, לשבת לידה ולצפות בסרט, היא הרגישה שהעייפות כמעט מכריעה אותה.

”אולי אחר כך, אני ממש עייפה...“ אור אמרה ושפשפה את עיניה בעייפות. כשהתחילה לעלות במדרגות היא קראה אל גל, ”היי, תוכלי להעיר אותי עוד מעט? אני לא רוצה לישון יותר מדי זמן.“

”אוקיי.“ גל חייכה ומשכה בכתפיה. כעבור רגע, היא חזרה לצפות בטלוויזיה בזמן שאור עשתה את דרכה במדרגות לעבר חדרה.

אור נכנסה לחדרה, הניחה את התיק על הרצפה והכניסה את הטלפון למטען. לאחר מכן, נשכבה במיטתה והתכסתה בשמיכת הפוך שלה.

כעבור כמה דקות של שקט, כשהרגישה שהיא כמעט נרדמת, היא שמעה את הטלפון שלה מצלצל.

היא נאנחה וקמה ממקומה בעייפות. כנראה ששעות שינה לא אשלים היום, היא חשבה לעצמה, אפילו שהשעה הייתה רק שתיים בצהריים.