ונהפוך שווים

פרק עשרים וארבע - אל תלך

”יום אחד מישהו יאהב אותך בדיוק בדרך שאתה ראוי להיות נאהב. ואתה לא תצטרך להילחם על זה.“
----

אור הייתה בהלם. מיליון רגשות צפו בה בבת אחת. היא שמחה לראות אותו, אך הרגישה גם עצבות. יומיים עברו מאז שהוא עזב – ותחושת הפגיעוּת לא נעלמה. להפך, היא רק התעצמה והתעצמה עד שלאט לאט, הפכה לגעגוע. לגעגוע שהפך אצלה לדייר קבוע. לגעגוע שגרם לה לחשוב עליו בלילות, בהם לא יכלה לשלוט על מחשבותיה. לגעגוע שמקנן בתוכה ללא הפסקה. היא חשבה שלא תראה אותו בימים הקרובים, אלא רק אחרי חופשת הפסח, אם בכלל. ונוכחה לדעת שטעתה. בסך הכל עברו יומיים מאז שלא ראתה אותו. והנה הוא כאן, מביט בה בעיניו החומות, ששיקפו כל כך הרבה רגשות. אור לא ידעה איך לפרש את המבט שלו, אך ראתה את הבעתו המופתעת וכך ידעה שגם הוא לא ציפה לראות אותה כאן. טוב, לפחות ההרגשה הזאת הדדית.

היא הסיטה את מבטה ממנו והסתכלה על שאר הבחורים, שישבו על הספה שמולן היא ויהל ישבו. קודם, כשהיא ולירן הביטו אחד בשנייה ולא החליפו מילה, היא לא שמה לב לכך, אבל עכשיו כן. היא ראתה את יהל מדברת עם אחד מהם בידידותיות, הסיקה לעצמה שבטח זהו ניב ופתאום מצאה את עצמה מחייכת בזמן שהביטה בהם מדברים. יהל הייתה ביישנית, כמוה. ומול אנשים חדשים לקח לה זמן להשתחרר ולהרגיש בנוח מולם. אפילו מולה ומול מאי. אבל נראה שהוא הצליח לעשות את הבלתי יאומן – ושמחה על כך. פתאום ראתה בה צד חדש, שטרם הכירה. צד בוגר יותר, משוחרר יותר ובטוח בעצמו. כשהיא מאושרת, אני מאושרת. חשבה וראתה אותה מחייכת בתגובה למשהו שאמר לה.

”היי,“ פנה אליה אחד הבחורים, שכנראה שם לב שלא הוציאה מילה מהפה מאז הגיעה. ”אני אציג לך את כולם,“ אמר לה בחיוך ידידותי. ”אני עילאי. לזה שיושב כאן לידי, קוראים שגיא.“ הציג את חברוֹ שישב לידו, שהרים את מבטו למשמע שמו, חייך ולאחר מכן חזר לשיחתו. ”למי שמדבר שם עם יהל בלי הפסקה, קוראים ניב...“ הוסיף בטון מבודח ואור חייכה, גם בגלל שצדקה וגם בגלל שנראה שגם הוא, בדומה לה, חושב שאולי משהו עומד לקרות בין שניהם. ”ואת לירן את כבר מכירה.“

עכשיו החיוך שלה הפך נבוך, אבל היא התעשתה במהרה. ”סוף סוף אני פוגשת אתכם.“ דבריה היו כנים. בדרך כלל, מול אנשים חדשים שטרם הכירה, לא דיברה בנוכחותם יותר מדי... אך היא לא הרגישה כך ליד עילאי. משהו בו היה משוחרר, כנה. והיא רצתה להמשיך לדבר איתו. לעילאי היו עיניים חומות, שיער חום מסולסל וכהה שנפל על מצחו וחיוך כובש – מסוג החיוכים האלו שגורמים לכולם לחייך. ולשגיא היו עיניים ירוקות בוהקות ושיער שטני קצוץ. ולמרות שישבו, שמה לב עד כמה שניהם גבוהים. הם נראו נחמדים והיא קיוותה שיתחברו במהלך הערב. אור המשיכה לבחון את סביבתה בסקרנות. מאי נכנסה לפני זמן מה למטבח כדי לעזור לאמא שלה ועדיין לא חזרה. עילאי הצטרף לשגיא ולירן, שממה שהצליחה להבין, דיברו על המשחק האחרון של קבוצת הכדורגל שהם אהדו. וניב ויהל עדיין דיברו ביניהם. כעת, הוא הקשיב לדבריה של יהל והביט בה בעיניים כחולות ועם חיוך קטן על פניו. אור רצתה לשאול אותה משהו, אך לא רצתה לקטוע את שיחתם ולהפריע, אז פשוט חיכתה עד שיהל תסיים. כעבור כמה שניות, יהל הסתובבה אליה וראתה את מבטה. ”שנייה,“ שמעה אותה אומרת לניב ואז מביטה בה בשאלה.