ונהפוך שווים

פרק עשרים ושבע ואחרון - יום הולדת

”לפעמים אתם צריכים לשכוח את מה שאתם מרגישים ולזכור את מה שאתם שווים.“
----

חודשיים עברו מאז. וכל כך הרבה קרה בזמן הזה; אור, מאי ויהל עברו את הבגרויות, שחלקן היו קשות ומאתגרות וחלקן קצת פחות. ועכשיו, באופן רשמי, אפשר להגיד שתקופת הבגרויות מאחוריהן. החבורה הקטנה שלהן גדלה והחלה להיפגש יותר, להתחבר יותר, להיות מאוחדים. תוך זמן קצר שגיא, עילאי וניב הפכו מידידים שלהן לחברים. חברים טובים. המצב בין ניב ליהל עדיין לא היה ברור, אך ממה שהבינו ממנה כששאלו אותה על כך, נראה שמשהו מתחיל להתפתח ביניהם. אף אחת מהן לא ידעה מה יהיה– אם זה יילך טוב, אם זה יילך פחות טוב – אבל זאת כבר התחלה. וגם זה משהו. בחודשיים האלה, הזוגיות שלה ושל לירן הפכה למשהו שאי אפשר להגדיר במילים. מרגע לרגע, מיום ליום, היא הפכה למדהימה. ויותר מכך. אמנם לא פעם ולא פעמיים, חוסר הביטחון שלה מפעם היה חוזר בדיוק ברגעים הכי לא מתאימים וגורם לה לפקפק בהם, לפקפק בהכל. וזה היה מתסכל אותה. היא לא יכלה לשלוט בזה – וגם לא להסתיר זאת מלירן לאורך זמן. יום אחד, כשכבר לא יכלה להסתיר את זה יותר, היא סיפרה לו הכל, על אף הקושי בדבר. היא התנצלה על כך שלא סיפרה לו על זה קודם והוסיפה שאולי הבעיה היא בה ובחוסר הביטחון הטיפשי שלה; במקום להאמין עד כמה הוא אוהב אותה, עד כמה היא אוהבת אותו ועד כמה הכל ביניהם מדהים כל יום מחדש, היא מרשה לעצמה לפקפק ולא להיות בטוחה בזה. בהתחלה, לירן נדהם לשמוע את כל זה, אך המתין עד שתרים אליו את מבטה. הוא הביט בה ברכות אין קץ והסביר לה שזה בסדר, שזה טבעי להרגיש ככה אחרי שכל כך הרבה אנשים איכזבו אותה וכבר לא נותר לה על מי לסמוך מלבד על עצמה. וכנראה שהיא מרגישה ככה בגלל שעכשיו זה ההפך – וזה חדש לה. והוא חיבק אותה ואמר לה שעכשיו יש לה אותו והוא יעשה כל שביכולתו כדי לא לתת לה להרגיש כך פעם נוספת. וזה גרם לה להעריך אותו יותר, לאהוב אותו יותר. היא אהבה את הצד הזה בו; הצד הרך והמכיל הזה, הצד האכפתי והמקסים הזה שנמצא בו, שתמיד אבל תמיד, גורם לה לחייך, להתמוגג ממנו וכל פעם מחדש הוא דואג להרים אותה מהמקומות שאליהם לא רצתה לשקוע... ולחיות, להנות, לראות את הצדדים היפים בזוגיות ולהעריך את כל הטוב הזה.

אחרי חג השבועות, הם חזרו ללימודים, למרות שבפועל הם בקושי למדו. הרי כל הבגרויות כבר נגמרו ובדיוק לפני שבוע הייתה הבגרות במגמות, שהייתה הבגרות האחרונה לשנה זו. רוב הימים עברו על התלמידים בסתלבט – וכך גם על שלושת הבנות. למרות שהימים האחרונים ללימודים היו קצרים, הן דאגו להיפגש גם אחרי בית הספר. לפעמים ביחד ולפעמים עם שאר החבורה, שכל פעם נפגשה במקום אחר. ”את יודעת, עוד לא נפגשנו אצלך.“ אמרה לה מאי ביום האחרון ללימודים. בדיוק חילקו את התעודות ושתיהן, יחד עם שאר כיתתן, חיכו לתורן. אור הסתכלה עליה בתמיהה. ”התכוונתי לכל החבורה.“ הסבירה לה. ”מה דעתך שנבוא אלייך מחר בערב?“