ונהפוך שווים

פרק שביעי - תמיד פה בשבילה

”חיבוק מעביר מסר פשוט מאוד – אני מכיר בך, מעריך אותך ורוצה ממך עוד ועוד.“

----

”אז את רוצה לספר לי איך הכל התחיל?“ לירן שאל את אור תוך כדי שהם יושבים על הדשא שבחוץ וידיה של אור משחקות באניצי הדשא הדקיקים שהחלו לצמוח. היא עדיין לא הרימה אליו את מבטה כי היא קצת חששה לספר לו מה קרה. היא לא סיפרה את זה לאף אחד, חוץ מיהל ומאי, החברות הכי טובות שלה. והנה, עכשיו היא עומדת לנסות להתגבר על כל הפחדים והחששות שלה, שמלווים אותה למשך תקופה כל כך ארוכה – ופשוט לסמוך עליו ולספר לו על הכל.

היא התלבטה לגבי זה המון; מצד אחד, אור חשבה שאולי לירן יוכל לעזור לה או לתת לה עצה. ומצד שני, כל פעם מחדש קשה לה לספר על מה שהיא עברה בשלושת החודשים המסויימים האלה. ועדיין, למרות כל הזמן שעבר, קשה לה לשים את התקופה ההיא מאחוריה.

הידיעה שאנשים שהכירה השתנו לה מול העיניים מבלי ששמה לב, זה מה ששבר אותה מבפנים. זה מה שגרם לה בסופו של דבר – ועם כמה שזה קשה – לנתק איתם קשרים. אבל עכשיו, היא קיוותה שהיא לא תתחרט אחר כך על מה שהיא עומדת לעשות עכשיו.

”אוקיי.“ היא התנערה מהמחשבות שהתרוצצו במוחה וגרמו לה להרהר – והפעם, הרימה אליו את מבטה. לירן נראה מופתע, כנראה שהוא חשב שהיא עדיין תחשוש ולא תרצה לספר לו.

”אז ככה, זה התחיל משנה שעברה. עד לפני כמה זמן הייתה לי חברה... שהיום אני כבר לא חושבת שאפשר לקרוא לה חברה,“ אור התחילה ועצרה לרגע כדי לחשוב איך להסביר את זה והוסיפה, ”היו לנו תחביבים משותפים, היינו כל הזמן מדברות ונפגשות ביחד, היו לנו הרבה חוויות, סודות ואת הצחוקים שלנו... מה שתמיד יש בין חברות טובות. יום אחד, כשחזרנו הביתה מיום לימודים – היינו חוזרות הביתה ברגל כמעט כל יום – היה לנו ריב גדול... הוא היה די שטותי, אבל די מהר הוא הפך להיות גדול. אני חושבת שבחיים אני לא אשכח את היום הזה, אני זוכרת שממש נפגעתי ממנה ובאמצע הדרך הייתי עם דמעות בעיניים... הן ירדו בלי הפסקה וכל פעם שניגבתי אותן הן התגברו עוד יותר... ככה הייתי חצי מהדרך, בקושי שמתי לב לאן אני הולכת, לא הפסקתי לבכות והיא אפילו לא שמה לב. בחיים לא נפגעתי ככה כמו שנפגעתי באותו היום.“