ונהפוך שווים

פרק חמישי - מישהו שבא לעזור

”אנשים באים והולכים, הטובים ביותר תמיד יישארו.“

----

למחרת, באמצע שיעור אנגלית, כשכל הכיתה התחילה לפתור את דפי העבודה, אור הרגישה שנועצים בה מבטים. היא אפילו לא הסתובבה, אבל עמוק בתוכה, הייתה לה הרגשה חזקה מאוד שהיא יודעת מי זו. היא ניסתה כמה שיותר להתעלם ולא לשים לב לזה – להראות שזה לא משפיע עליה – אבל זה לא הצליח לה. זה השפיע עליה יותר מדי, עד כדי כך שכבר לא יכלה לשאת את זה יותר. קשה לה להדחיק את זה, את כל מה שקרה... ועוד יותר קשה לה, זה להתמודד עם כל המבטים האלו שגורמים לה לחוסר נוחות.

כשהצלצול הגואל סוף סוף הגיע, אור הלכה לשבת במסדרון עם מאי ויהל, אבל עדיין הרגשתה לא השתפרה והיא מצאה את עצמה שותקת, לא מדברת, פשוט מסתכלת קדימה במבט לא מרוכז.

”היי אור, את בסדר?“ יהל ומאי שאלו אותה בדאגה. כנראה שהיא הייתה שקועה במחשבות ולא שמה לב למה שקורה סביבה. אבל הן כן. ובכל זאת, היא לא רצתה להראות להן שכל דבר קטן משפיע עליה... היא רצתה להראות להן שהיא פחות מהססת וקצת יותר בטוחה בעצמה, היא רצתה להראות להן שזה לא משפיע עליה בכלל, אבל האם אי פעם היא תצליח לעשות את זה, לשים את כל זה מאחוריה, מבלי לשאול את עצמה ’מה היה קורה אם‘?

היא הינהנה ”כן, אני בסדר...“ היא הביטה בהן. ”אבל אני חושבת שאצא החוצה לכמה דקות כדי לשאוף קצת אוויר... זה בסדר?“

”כן, כן, ברור. אבל את בטוחה שאת בסדר?“ וִידְאָה יהל ובמקביל מאי שאלה, "רוצה שנבוא איתך?"

”הכל טוב, אני אחזור עוד כמה דקות, אבל תודה.“ אור אמרה להן בחיוך קטנטן וניסתה להראות להן שהיא בסדר והכל טוב, למרות שמבפנים, היא הרגישה ההפך. הן הבינו ונופפו לה. היא החזירה להן נפנוף. לאחר מכן, היא פנתה לכיוון המדרגות והתחילה לרדת, עד שהגיעה לקומה התחתונה.

אור צעדה החוצה עד שהגיעה לספסל השמאלי ביותר, הפינתי. זה המקום שלה; לכאן היא באה בכל פעם שהיא שמחה, עצובה או שסתם בא לה לחשוב. המקום הזה הוא המקום היחיד בבית הספר שהיא הכי אוהבת להיות בו.

היא הסתכלה מסביבה כדי לראות שאין אף אחד בטווח הראייה שלה כי באותו הרגע היא רצתה להיות לבד. כשראתה שהיא לגמרי לבדה, תוך שנייה, היא נתנה לדמעות לרדת ולמחשבות להתרוצץ במוחה. היא הניחה את ראשה על ברכיה וכל מה שרצתה באותו רגע היה להתפרק.