ונהפוך שווים

פרק שני - שתי חברות טובות

״תהיו עם אנשים ששמחים שיש להם אותך!“

----

סוף היום הגיע וכשיהל ואור הלכו ביחד לכיוון השער כדי ללכת ביחד לבית – הן גילו שהן גרות ממש קרוב אחת לשנייה – הן ראו גם את מאי, מהכיתה שלהן, מנופפת אליהן לשלום.

אור הסתכלה על יהל בתמיהה.

”עדכנתי אותה בהכל.“ הסבירה יהל, כשראתה את מבטה המבולבל של אור. ”אל תדאגי, גם היא מוכנה לעזור, בכל מה שרק אפשר.“

אור הינהנה והסתכלה עליה במבט מוקיר תודה.

הן נעצרו וחיכו למאי. כשהגיעה אליהן, הן התחילו ללכת ביחד ולפטפט ביניהן.

”שמעתי על מה שקרה. איך את?“ שאלה מאי והסתכלה על אור במבט מודאג.

”עכשיו קצת יותר טוב,“ אור ענתה לה וחייכה חיוך קטן.

”מה תעשי?“ מאי שאלה אותה אחרי כמה דקות, ”את רוצה אולי... לדבר על זה איתה? או לספר על זה למישהו? לא טוב לשמור דברים כאלה בבטן.“

אור הנידה את ראשה לשלילה.

”אין הרבה מה לעשות בקשר לזה... אני לא רוצה לדבר איתה, אחרי מה שקרה... כי מה שהיא עשתה ממש פגע בי, אבל... אני לא יודעת. מה כבר אני אוכל לעשות? עם מי אני יכולה לדבר?“

”את תמיד יכולה לדבר איתנו.“ אמרה יהל.

”ואנחנו פה בשבילך, לכל דבר שתצטרכי.“ הוסיפה מאי וחייכה אליה.

אור חייכה אל שתיהן. באותו רגע, הייתה בה תחושה שהן לעולם לא יעשו לה דבר שכזה, לעולם לא ינטשו אותה בעת צרה. נכון שקשה לה לסמוך על אנשים ולוקח לה זמן עד שהיא נפתחת אליהם, אבל... כשראתה את האהדה והאכפתיות של יהל ומאי, היא האמינה בהן ואולי – רק אולי – גם התחילה טיפה לסמוך עליהן. ולמרות שהן עדיין לא כל כך מכירות אחת את השנייה, היא הרגישה שזכתה בשתי חברות טובות, לא רק באחת. וכל מה שהיא קיוותה, זה שזה ימשיך להיות ככה.

”בשביל מה יש חברות, אם לא כדי לעזור?“ אמרה מאי תוך כדי שהמשיכו ללכת.

ואור חשבה לעצמה שזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה באותו הרגע – חברות שלא מהססות לעודד, לעזור ולתמוך.

וזה נחמד.
----

איזה כיף שסוף סוף מצאתי בנות שאני יכולה להיפתח לידן מבלי להסס – ולספר להן כל דבר שקורה לי, אור חשבה לעצמה תוך כדי שישבה על המיטה בחדרה, נשענת עם הכרית שלה על הקיר ושוב מהרהרת, חושבת לעצמה מחשבות.

היא החליטה לנגן. כי כשהיא מנגנת, היא נותנת הפסקה למחשבות שמתרוצצות במוחה ללא הפסקה. כשהיא מנגנת, היא מרגישה יותר רגועה. יותר משוחררת. יותר חופשייה. חופשייה לבטא את כל מה שרצתה.

אור אהבה מוזיקה; היא הייתה שומעת שירים בכל זמן נתון ובשנה האחרונה רצתה מאוד ללמוד לנגן על גיטרה... אז ליום ההולדת האחרון שלה, ההורים שלה קנו לה גיטרה, כחולה כהה. עם מפרט.
ומאותו הרגע, הגיטרה הפכה לרכוש הכי יקר לה.

”הממ... איזה שיר כדאי לי לנגן?“ היא שאלה את עצמה תוך כדי שהעבירה את אצבעותיה על הגיטרה בעדינות.
הגיטרה היתה בידיה והיא ניסתה לחשוב על שיר מסויים שלא יהיה קשה לנגן אותו. היא רצתה משהו קליל. ותוך כדי מחשבה, ניגנה אקורדים אקראיים.

לבסוף היא חשבה על אחד השירים הכי אהובים עליה והדבר הראשון שהיא עשתה, הוא לחפש באינטרנט אם יש מיתרים לשיר. וכשמצאה, היא התחילה לנגן, מדי פעם מסתכלת על התווים על המסך כדי לא להתבלבל – ואז שוב חוזרת לפרוט על הגיטרה. בהתחלה היא ניגנה לאט, כיוון שרק עכשיו היא לומדת את התווים של השיר, אבל לאט לאט היא ניגנה יותר מהר, כמעט מדוייק.

ובאותם הרגעים בהם ניגנה, היא הרגישה שהיא נמצאת בעולם משלה, עולם של צלילים. עולם שבו המחשבות פסקו, לפחות לכמה רגעים.

לאט לאט, תחושה של שלווה עטפה אותה. אור מצאה את עצמה מחייכת לכמה שניות – ומיד חוזרת לנגן.
----

היי לכולן!

אני יודעת שהפרק קצר, אבל זה מה שיצא.
עם הזמן, כשלאט לאט אני אבנה את העלילה, הפרקים יתארכו ואפילו תכירו עוד דמויות חדשות!

איך הפרק לדעתכן? מצפה לתגובות! ⁦❤️⁩