הייתי הראשונה לקום מכיסאי ולצאת מהכיתה לאחר שהשיעור נגמר. לא רציתי להיתקל בדראקו. לא הבנתי את פשר מצב רוחו הגרוע אך לא היה ביכולתי להתמודד עימו באותו הרגע. הארי לא מנע ממני ללכת, הוא זרק לעברי חיוך קליל לפני שנעלמתי במהירות מהכיתה.
שאר היום שעבר עליי היה שקט במיוחד. ישבתי על מיטתי, בוהה בחלון ובשמיים היפים שעטו מגוון צבעים של כחול וליטפתי את עורו המכוסה קשקשים אדומים ושחורים. בזיליק הוא כמו החבר הכי טוב שלי, מחשבותיי טיילו למקום מוזר בזמן שבהיתי בחיית המחמד שלי. אם אני חושבת על זה לעומק, הוא היחיד שלא חושב עליי אחרת אפילו אחרי שהחלפתי בית. הוא היחיד שעומד לצידי לא משנה מה עשיתי, לא משנה אם אני טועה או לא, זה פשוט לא משנה לו. הוא תמיד יגן עלי. לאחר שמחשבה זו עברה בראשי, הנחתי את האצבע שלי על הנורה של מנורת הלילה הקטנה שנחה על השידה. בהתחלה החום היה סביר אך במהירות רבה הוא נהייה קשה לסבול. בזיליק בהה בי ובתנועותיי, הוא הזיז את ראשו בחדות בעקבות הבעות פניי. ברגע שהבעת כאב חלפה עליהם בזיליק זינק והפיל את המנורה ארצה, מטפס על ידי וכאילו בוהה בכוויה המזערית שנוצרה על אצבעי. חייכתי לעצמי, מלטפת את ראשו שוב בכדי להרגיע אותו ולרמוז לו שאני בסדר.
באותו הרגע, הארי פתח את הדלת ונכנס לחדר. הוא בהה בי לכמה שניות ועבר להסתכל על המנורה המנופצת על הרצפה לרגליי מיטתי. הגריפינדורי הרים גבה והתקרב אליי בצעדים איטיים. "את עושה לנו את התמוטטות העצבים הזו שוב, להביא גיבוי?"
חייכתי, צחוק מזערי חומק מפי. "לא.." מלמלתי, מוציאה את שרביטי ומכוונת אותו לעבר חלקי הזכוכית המפוזרים מסביבי. "רפארו" ידעתי שהמילים הבאות שיצאו מפי יכלו להישמע קצת פתטיות אך עמדתי לומר אותם להארי, וסמכתי עליו שלא יברח מהחדר בצעקות. "לפעמים מתחשק לי לשבור דברים רק כדי להשתמש בלחש הזה ולבהות בחלקים שחוזרים להדבק אחד לשני עד שהכלי חוזר לקדמותו. לדעתי זה יפיפה עד כמה זה קל לתקן חפץ בעזרת קסם." המנורה השלמה נחה לה על הרצפה, מתוקנת כאילו דבר לא קרה לה. תפסתי אותה בידי והנחתי אותה בחזרה על השידה, ממלמלת משפט נוסף בטון כה חלש שהתלבטתי אם הארי שמע אותו בכלל. "חבל שאי אפשר לתקן בן אדם בכזאת קלות או בדרך קסם."
"אני חושב שעבר עליך בוקר מגעיל." הילד ששרד אמר בזמן שהתקרב אליי והתיישב על קצה מיטתי. "אולי נעזור לך למצוא את התלבושת שלך כדי שתוכלי להיכנס לשיעור הבא, מה את אומרת? פרופסור מקגונגל שאלה עלייך בשיעור שפספסת."
"ומה ענו לה?" העברתי את מבטי מבזיליק אליו, מרחיקה את ידי ממנו ונותנת לחיית המחמד שלי להזדחל לעבר הארי במיטה.
"ענו לה שאבדת את התלבושת שלך." הוא ענה בפשטות. "והיא הציעה שתבואי אליה בסוף השיעור ושהיא תביא לך אחת חדשה במקרה ולא תמצאי את שלך. לפחות תלבושת זמנית."
בהיתי בנחש שלי עולה על ידו של הארי ומזדחל על גופו עד שראשו בצבץ בין כתפו לראשו. חיוך מר הצטייר על פניי. "קודם כל אני חייבת להודות שאני מקנאה קצת." הצבעתי על חיית המחמד שלי. "הוא בחיים לא עשה את זה למישהו אחר חוץ ממני."
הגריפינדורי הרים את כתפו, מלטף את ראשו של בזיליק בעדינות. "לא פגשת מישהו שיודע לדבר לחשננית לפניי, אז זה הגיוני."
"אתה מבין אותו?" פחד קל התגנב לקולי וגרם לו לרעוד קלות בזמן שהמילים יצאו מפי.
הארי נראה מבולבל, הוא הניח את בזיליק בזהירות בחזרה על המיטה וחזר לפגוש את מבטי. "כן." הייתה המילה היחידה שהוא אמר.
אוי לא...
"והוא מדבר איתך הרבה?" התאמצתי למתן את קולי הפעם, בולעת את הפחד במכה.
"לפעמים." הוא ענה במילה אחת, שוב.
"ומה הוא אומר לך?" הפעם בקולי היה שמץ של אי סבלנות, הארי מרח אותי והוא ידע את זה. מה הוא מסתיר ממני?
"לא הרבה, אל תדאגי." הוא חייך לעברי בחיוכו השחצן שהזכיר לי בחטף את חיוכו של דראקו. "הוא דואג לך." הארי פתח את פיו שנית הפעם. "וגם אני."
קמתי על רגליי, מרגישה שהשיחה נהיית רגישה מדי וזה התחיל להגעיל אותי. "אין ממה לדאוג." נפנפתי את ידי באוויר. "אמרת שתעזור לי למצוא את התלבושת שלי, לא? אתה תאחר לשיעור אם לא נעשה את זה עכשיו."
הארי עדיין ישב על המיטה, הוא לא נע. הוא בהה בי וחיוך קליל הצטייר על שפתיו. "גם את מבינה אותו."
YOU ARE READING
Kara 2 קארה (הארי פוטר)
Fanfiction°גמור° היי אנשים. אז יש לנו פאנפיק של הארי פוטר וזה החלק השני שלו. אם תנסו לקרוא את קארה לפני כן אני מבטיחה שלא תתאכזבו. נתראה בחזרה כאן כשתסיימו. קרדיט ל lala panpic על הכריכה המדהימה והזכויות שמורות לסופרת המדהימה שלנו: ג'ואן רולינג. תהנו :)
