השיחה עם דמבלדור הקלה על מצב רוחי. המילים שלו היו כמו משב רוח קריר ביום חם. בפעם הבאה שליאם ינסה דבר מה, התמונות יקראו לראש הוגוורטס לעזרה. אני מוגנת מעכשיו. אבל המחשבה הזו לא הרגיעה אותי לגמרי. לא הצלחתי לזכור למה לקח לי כל כך הרבה זמן ללכת אליו. או אולי... עשיתי טעות שהלכתי אליו? הנקמה של ליאם יכולה להיות קשה.
המחשבות הסתחררו בראשי, כמו סערה בלתי פוסקת, וגרמו לכאב להתמקדם במרכז גולגלתי. "קדימה, אנחנו עוד נאחר!" שמעתי קול לא מוכר קורא בהתלהבות. הרמתי את מבטי בפתאומיות, מופתעת. אינספור תלמידים מבתים שונים רצו לעבר היציאה מהטירה, פניהם מלאות ציפייה. מה אני מפספסת? הנחתי את מחשבותיי בצד והתקדמתי לעבר היציאה, ליבי הולם בסקרנות ובדאגה.
"הנה את." קרא קול מוכר ברגע שהגעתי למרכז המדשאות, עוקבת אחרי זרם התלמידים. "עוד כמה דקות והיינו מתחילים בלעדייך." היידן תפס את זרועי באחיזה איתנה, כמעט כועס. "קדימה," הוא משך אותי בנחישות לכיוון הנגדי.
"לאן?" מלמלתי, צולעת מעט מאחוריו, מנסה לעמוד בקצב שלו.
קבוצת גריפינדורים קטנה עמדה במרחק כמה צעדים מאיתנו, נראים דרוכים אך נינוחים. "הכול בסדר, קארה?" שאל הארי, עיניו סוקרות אותי בדאגה. הנהנתי לעברו, ליבי מכביד עליי כשנזכרתי שלא הספקתי להרגיע אותו ואת דראקו לאחר המקרה עם ליאם.
נגעתי קלות בכתפו, מחייכת חיוך קלוש. "הכול בסדר, סליחה שלא חזרתי לכיתה לעדכן אתכם." הארי נד בראשו, פניו נרגעות וחיוך מתגבש על שפתיו. "רוצים להסביר לי מה קורה, ומה כל התלמידים האלה עושים פה?"
"המשחק השני," היידן ענה מיד, מבטו מתמקד בי כאילו לא ייתכן ששכחתי דבר כזה. "שכחת שהוא היום?"
המילים הדהדו בראשי. "המממ..." מלמלתי, מנסה להיזכר. "מה המשחק השני בכלל?"
"קרב קסמים," ענה הארי, קולו מלא משמעות. הוא הצביע לעבר השורות המסודרות של התלמידים מהבתים השונים, שחיכו בסבלנות.
"אוקיי, ולמה אנחנו מחכים?" הרגשתי כמו המטומטמת היחידה שלא מבינה, וזה נורא הרגיז אותי.
"לסלית'רינים," אמר רון, מצביע על הכסאות הריקים של הבית שלי לשעבר. "פרופסור סנייפ קרא לכל בית סלית'רין לפני כחצי שעה, הם הזהירו שלא נתחיל בלעדיהם והם לא הסכימו לדחות את המשחק." הוא הרים את כתפיו בשיעמום, הדברים לא מזיזים לו. "אז אנחנו פשוט מחכים שיחזרו."
מתי כל זה קרה? עברתי את ידי בשיערי בתסכול, מרגישה את חוסר האונים צובט אותי. "לאיפה הוא קרא להם?"
"לאולם הגדול," אמרה הרמיוני, שמחה שניתנה לה ההזדמנות לנדב מידע.
הנהנתי לעברם, נושמת עמוק ונופפתי בשרביטי באוויר, ממלמלת את לחש הזימון. המטאטא שלי הגיע אליי ברשרוש מהיר. עליתי עליו בקלילות, "אני כבר חוזרת," קראתי מעליי, מתעלמת מהמחאות שעלו מאחוריי.
כדקה לאחר מכן, הגעתי לפתח האולם הגדול. המחזה שנגלה לעיניי היה מטריד: כל בית סלית'רין היה שם, מכל שנה ומכל כיתה. הם עמדו בשורות מושלמות, גבם מופנה אליי, ולא נשמע מהם צליל. השקט היה חודרני, כמו צעקה אילמת, שקט של התאים כלל לבית סלית'רין. המבט שלי רפרף בין הפרצופים, מנסה לאתר את דראקו, אך זה היה בלתי אפשרי בתוך ההמון הדומם. נשמתי נעתקה כשעיניי עברו לראש האולם. במקום שבו היה אמור לעמוד פרופסור סנייפ, עמדו שני אנשים שלא הכרתי. אישה צעירה, עיניה כחולות ושערה הלבן נפל בגלים עד כתפיה, וגבר גבוה ונאה, שנראה קרוב לגילה, עם שיער באותו צבע במדויק. הם נראו שלווים, מדברים בטון נמוך לתלמידיי סלית'רין. קולם היה שקט מדי ולכן המילים שאמרו לא הגיעו אליי.
לפתע, יד חזקה תפסה את זרועי. הצרחה שפרצה מגרוני נבלעה כשנפגשתי בעיניו של ליאם. הוא אחז בי בכוח שהכאיב לי, מטיל אותי על המטאטא שלו. לפני שהבנתי מה קורה, הרגשתי את האוויר מתרחק תחתיי.
"מה אתה רוצה?!" צעקתי, הקול שלי נסדק מפחד. ניסיתי להשתחרר, נאבקת בכוח הבלתי ניתן לערעור של אחיזתו, אך זה רק גרם לכאב להחריף.
ליאם לא ענה, מבטו היה קפוא אך ממוקד קדימה. המחשבות רדפו אותי, מאיימות להטביע אותי. הוא נוקם בי על כך שהלכתי לדמבלדור.
כעבור רגעים ספורים, ליאם שלף את שרביטו ולחש מילה קצרה. חלון גדול בטירה התנפץ לרסיסים, והוא האיץ פנימה, מוביל אותנו היישר אל תוך חדר מוכר – משרדו של דמבלדור.
קרסתי על הרצפה ברגע שאחיזתו נרפתה, רגליי בקושי נשאו אותי כשנעמדתי מחדש. "מה אתה רוצה?" שאלתי שוב, קולי רעד, עיניי מנסות לקרוא את הבעת פניו.
YOU ARE READING
Kara 2 קארה (הארי פוטר)
Fiksi Penggemar°גמור° היי אנשים. אז יש לנו פאנפיק של הארי פוטר וזה החלק השני שלו. אם תנסו לקרוא את קארה לפני כן אני מבטיחה שלא תתאכזבו. נתראה בחזרה כאן כשתסיימו. קרדיט ל lala panpic על הכריכה המדהימה תהנו :)
