העקבים הנמוכים שלי השמיעו קולות חזקים עם כל פסיעה מהירה שלקחתי לעבר בית סלית'רין. הרגשות המסורבלות של עצבים וכעס גורמים לקצב הליכתי להאיץ קצת יותר עם כל רגע שעובר. נכנסתי לבית, לא נתקלת ברוח הרפאים של סלית'רין או בשום תלמיד סלית'ריני. "בלייז!!" הצרחה שבקטע מגרוני הייתה רמה משתכננתי, אבל לא היה אכפת לי. בדרכי מעלה כלפי החדר הישן שלי, במעלה המדרגות, שמעתי דלת נפתחת, הראש של התלמיד שחיפשתי מבצבץ מאחוריה.
"את כועסת.." הוא לחש בקול מפוחד, בוהה בי מתקרבת אליו בפנים חתומות. "מה עשיתי? לא משנה מה זה, אני מצטער ממש..."
"איפה בזיליק?" קטעתי את דבריו, חסרת סבלנות. נעמדתי מול הדלת, משלבת את זרועותיי וזורקת לעברו מבט ארסי, לא כעסתי על בלייז, לא הייתה לו שום סיבה לפחד, אך הכעס בער בי כל כך חזק שלא הצלחתי לשלוט על מי פרקתי אותו.
"בזיליק פה." הוא ענה בבלבול, פותח את הדלת לרווחה ומצביע על הנחש שלי שנח על מיטתו של דראקו ללא מעש.
צמצמתי את עיניי, עוברת את בלייז ונכנסת לתוך החדר. "בוא. לפה. עכשיו." ביטאתי כל מילה בטון מאיים. בזיליק הזדחל על המיטה, יורד לעבר הרצפה ומתקרב לעברי. ראשו נגע ברגלי כשהוא התכוון לעלות עליי אך לקחתי צעד אחורה, מתיישבת על הרצפה מולו. "אתה נשכת את דראקו? ואל תעז לשקר לי"
אם נחשים יכלו למצמץ, אני סבורה שזה מה שהוא היה עושה באותו הרגע. "למה שאני אנשך את דראקו?" הבלבול שהצליח איכשהו ללוות למילותיו המבוססות ס' ערער אותי.
"דראקו ננשך!!" ניסיתי להרגיע את העצבים בקולי, שמה לב שאני מפחידה את נחש המחמד שלי יתר על המידה. "אתה הנחש היחיד שהיה בסביבה שלו, בזיליק. אני לא רואה עוד הסבר." שילבתי רוגע לתוך המשפט.
בלייז הרים גבה, הוא התקרב בצעדים קטנים לעברינו והתיישב על הרצפה. "את מבינה אותו?" השאלה המפוקפקת הופנתה אליי.
הסטתי את מבטי מבזיליק בכדי להביט בתלמיד הסלית'ריני. "אם אתה אומר מילה על זה למישהו, אני נשבעת שלא תוכל לדבר יותר עד סוף חייך." אמרתי את המשפט ביובש, לא נותנת לרגשות החיוביים שהיו לי על הבחור להשפיע עליי באותו הרגע. החזרתי את מבטי אל בזיליק לאחר שווידאתי שבלייז לקח אותי ברצינות, מבטו המפוחד אישר את הבנתו. "אני לא אשאל פעם שלישית, בזיליק. אתה נשכת את דראקו?" השאלה החוזרת נשאלה בשפתו של בזיליק.
"קארה, אני לא הייתי עם דראקו בזמן האחרון, בלייז לקח אותי לפני שהלכת לראות אותו." כשראה שהדברים שאמר לא שכנעו אותי, הוא פתח שוב את פניו. "אני לא נשכתי אותו." היה המשפט האחרון שהוא אמר לפני שהזדחל מחוץ לחדר, כנראה נעלב מהאשמותיי.
בלייז בהה בי, שקט. לעזאזל!!
לא סיפקתי לבלייז הסברים, לא היה לי פנאי לכך, אבל הבטחתי לעצמי שאני אשב לדבר איתו כשהמצב יירגע. דלת המרפאה נפתחה מולי לפניי שהספקתי להגיע אליה, גבר צעיר בעל חיוך קורן יוצא מן החדר הרחב. כשהדלת נסגרה מאחוריו ופניו נפלו עליי, החיוך שציפיתי שיעלם מפניו רק התרחב. "מה אתה עושה כאן?" מיהרתי לשאול, מפסיקה את הליכתי ומוודא שהמרחק בינינו לא קטן.
"באתי לבקר תלמיד חולה, אולי אסור לי ולא הודיעו לי על כך?" השאלה המתנשאת גרמה לשיניי לחרוק.
"אסור לך." אמרתי את המילים באותו טון ארסי שלא עזב אותי מאז שנודע לי על מצבו של דראקו.
צחקוק זעיר נפלט מפיו של פרופסור ליאם, הוא התקרב לעברי בצעדים קטנים, ידיו מאחוריי גבו בנינוחות שהכעיסה אותי. לא נתתי לאינסטינקטים של גופי להתרחק ממנו להשתלט עליי, מסרבת להיראות חלשה בעיניו. כשליאם נעמד לידי, פניי פונות לעבר הדלת ולא מתייחסות לפעולותיו, הוא הרכין את ראשו לכיוון אוזני. "ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?" הוא לחש את השאלה שגרמה לידיי להיסגר לאגרופים הדוקים.
לא פחדתי ממנו. אני חושבת שהייתי אמורה לפחד, אך לא פחדתי. סובבתי את מבטי לעברו, עיניי פוגשות את עיניו, הבזק של הפתעה עוברות בהן, כאילו לא ציפה שאגיב לדבריו. "אל תתקרב לדראקו." לאחר שעיניי הביטו בעיניו שניות ארוכות, ניתקתי את מבטי משלו והתקדמתי לעבר המרפאה, סוגרת את הדלת מאחוריי ולא מסתובבת ולו פעם אחת להביט בליאם.
הדבר הראשון שקלטתי כשנכנסתי למרפאה היה את דראקו שוכב עם עיניים עצומות, לא זז. בלעתי את רוקי, מתקרבת אליו בצעדים קטנים ותרה במבטי אחר מדאם פומפרי. כשרגליי נעצרו לצד רגליי המיטה ששכב עליה דראקו, קולה של הרופא של הוגוורטס נשמע מאחוריי. "הוא יהיה בסדר." היא אמרה בטון מלא ביטחון והתקרבה אלינו. "אבל אני חייבת לומר שזה בזכות הפרופסור שהרגע היה פה." היא הוסיפה, מכניסה לקולה שמץ של הפתעה. "הוא זה שהכין את השיקוי לרפא אותו." ובמילים אלה, ידה המחזיקה במבחנה קטנה ומלאה בנוזל חצי שקוף חצי לבן הורמה באוויר.
"ליאם עזר?" זה לא הגיוני. "אולי את מדברת על הפרופסור לשיקויים, אולי הוא היה פה כשאני לא הייתי?"
גבתה הורמה בצורה מאיימת כשהיא סובבה לעברי את פניה. "גברת צעירה, את לא חושבת שאני מכירה את פרופסור סנייפ עם כל השנים האלה? לא. זה היה פרופסור חדש. כנראה מי שאת אמרת." היא הרימה שנית את המבחנה והתקרבה לעבר דראקו. אני לא רוצה שהיא תיתן לדראקו את התרופה שהמשוגע הזה הכין, אבל מה אני יכולה לעשות? "קדימה, תעזרי."
נענעתי את ראשי, מתקרבת לראש במיטה. פתחתי את פיו של דראקו, בוהה במדאם פומפרי עושה את העבודה שלה. "זה לא יחנוק אותו אם הוא לא יצליח לבלוע?" לחשתי, מודעת לכך שאני נשמעת כמו ילדה מעצבנת ומציקה.
החיוך שנפרש על שפתיה הפתיע אותי. היא אפשרה לטיפות קטנות ליפול לשונו וסגרה את הבקבוקון. "תתני לו לנוח והוא יהיה בסדר." היה המשפט האחרון שהיא אמרה לפני שהיא התרחקה מאיתנו, כנראה בדרך לטפל בחולה נוסף.
ברגע שיצאה מהמרפאה, מבטי חזר להביט בסלית'ריני חסר ההכרה. אני לא סומכת על ליאם, אבל לא יכולתי לומר את זה למדאם פומפרי. ואם הוא הרעיל אותו?
YOU ARE READING
Kara 2 קארה (הארי פוטר)
Fanfic°גמור° היי אנשים. אז יש לנו פאנפיק של הארי פוטר וזה החלק השני שלו. אם תנסו לקרוא את קארה לפני כן אני מבטיחה שלא תתאכזבו. נתראה בחזרה כאן כשתסיימו. קרדיט ל lala panpic על הכריכה המדהימה תהנו :)
