Kara 2 קארה (הארי פוטר)

פרק 26

אם בזיליק לא נשך אותו, מי יכול לנשוך אותו?

השאלה הטרידה את ראשי במשך השעות הארוכות שבהם הפרופסורים השונים העבירו לנו עוד שיעורים משעממים וארוכים למדי. כמובן שלא הקשבתי למילה ממה שהם אמרו, ואף אחד מהם לא התלונן על כך. אני מנחשת שחדשות כמו 'דראקו שוכב במרפאה של הוגוורטס' מתפשטות במהירות האור, לא שונה מכל שמועה מטרידה אחרת שהתפשטה פה לאורך השנים. הארי לא ניסה לומר לי מילה במשך כל היום אך נראה שזה נבע ממצב הרוח שלו ולא מהתחשבות בשלי. אם היה לי כח נפשי להתמודד איתו באותו הרגע ולשאול אותו למה הוא מתנהג מוזר ומצב הרוח שלו חרא לגמרי, הייתי עושה את זה. אבל לא עכשיו, הוא יצטרך להמתין לצומי שלו. הבן אדם היחיד שהיה חשוב לי כרגע היה דראקו.

ההורים שלו לא באו להוגוורטס, הוא שכב במיטת בית חולים כבר מעל עשר שעות ואף אחד מהם לא טרח להגיע לבדוק לשלומו. אני לא בדיוק הייתי בתנאים טובים עם לוציוס, לא ראיתי אותו מאז שצעקתי עליו שיסתום את הפה, אז לא התכוונתי לומר לו מילה לגבי דראקו. אני בטוחה שסוורוס הודיע לו ולנרקיסה מה קרה, העובדה שהם לא פה כדי להיות לצידו הכעיסה אותי. נאנחתי, מאלצת את האוויר שהוחזק בחזי זמן רב מדי לצאת מגופי.

פרופסור מקגונגל סיימה את השיעור שלה במשפט מסכם לגבי שיעורי הבית, היא ביקשה לתרגל את הכישופים הנוספים שלימדה אותנו באותו שיעור ולהכפיל את מהירות ביצועם.

ברגע שהפרופסור יצאה מהכיתה, התלמידים מהבתים גריפינדור ורייבנקלו התרוממו בכדי לפנות אותה. מבטי נשאר חתום, בוהה בתלמיד שישב כמה שולחנות לימיני ושוחח עם החברה שלו, חיוך ענק ומטופש מעטר את פניו. הארי קם בתורו, זורק לי מבט חטוף לפני שהסתובב ויצא מן הכיתה גם הוא, לא טורח לומר לי לבוא איתו. אני חייבת לבדוק מה לא בסדר איתו. אלינה התנתקה מן הכיסא עליו ישבה והחזיקה את ידו של אייס, מושכת אותו לעמידה בעקבותיה. התרוממתי גם אני, עושה את דרכי לעבר הזוג הרייבנקלואי שלא שם לב אליי עד לאותו הרגע. "אייס, אני צריכה לדבר איתך." היה הדבר הראשון שאמרתי כשהייתי מספיק קרובה אליהם כדי שירגישו בנוכחותי.

אלינה הרימה גבה, בוהה בי במבט חתום. "אנחנו צריכים ללכת ללמוד בספריה, פרופסור מקגונגל הביאה לנו מלא שיעורי בית ו.."

"אני כבר אבוא, חיים שלי." התגובה של אייס הייתה מופנית לחברה שלו. הוא רכן קדימה והניח נשיקה רפה על לחייה. "אני אפגוש אותך בספריה. תתקדמי, אני אחרייך." אלינה לקחת נשימה חדה ומהירה, כנראה מתלבטת אם להתעמת איתו או לתת לו לעשות כרצונו. בסופו של דבר היא הנהנה והתרחקה מאיתנו, לא טורחת להעיף אליי מבט נוסף. זאת אשמתי, הייתי צריכה להתייחס אליה ולומר לה שלום לפני שפניתי לאייס, אבל לא היה אכפת לי באותו הרגע. אייס הביט בדלת הנסגרת מאחוריי, לאחר שתלמיד גיריפינדורי אחרון יצא מן הכיתה. הוא התיישב על השולחן מולי, תפס כיסא שגרר קרוב אליו והניח עליו את רגלו הימנית, משעין את מרפקו על רגלו. "במה אני יכול לעזור לך?"

חייכתי, מרימה גבה לעברו. "במה אני יכול לעזור לך? ממתי השיחות בינינו נהיו פורמליות?"

"מהרגע שאני יודע שלא היית פונה אליי אם לא היית צריכה משהו." הוא אמר בפשטות, לא מכניס למשפטו את הקור שציפיתי שיתלווה למילותיו. "אני יודע שדראקו במרפאה, אם יש משהו שאני יכול לעזור בו..."

"יש לך ערס בניבים?" השאלה חמקה מפי בלי שהצלחתי להקדיש מחשבה מספקת אליה.

"מה?" השאלה שלי הפתיעה אותו. הוא התמקם בצורה שונה על השולחן, כנראה מנסה למצוא תנוחה נוחה לעומת האי נוחות שהרגיש בגללי. "יש לי ערס בניבים, כן." הוא ענה על השאלה כשראה שלא התכוונתי לחזור על עצמי או לומר דבר מה נוסף. "מאיפה זה בא?"

שילבתי את זרועותיי על חזי. "נשכת את דראקו?" עיניי היו נעוצות בעיניו, מסרבות למצמץ או למצוא מטרה חדשה להתרכז בה.

"השתגעת לגמרי." ובמילים אלה הוא התרומם מן השולחן והתחיל להתהלך מסביב לשולחן, ידיו מטפסות מעלה אל שערו ומבלגנות אותו. "למה שאני אנשך את חבר שלך?"

"אולי כי אתה מקנא." ושוב המילים נשפכו ממני בלי שהקדשתי להם דקה של מחשבה. "אולי כי רצית להיות איתי כל כך הרבה זמן ועכשיו שאני עם דראקו זה קורע אותך מבפנים ואתה רצית לנקום בו." זאת לא הייתה שאלה, המשפט יצא כעובדה נוקשה.

"אני יודע שקשה לך לשמוע את זה.." אייס התקרב אליי בצעדים קטנים, הוא עצר את תזוזותיו כשעמד קרוב אליי, מאלץ אותי להרים את ראשי בכדי להביט בפניו בעקבות גובהו. "אני שמח עם אלינה, טוב לי איתה. כן, אני רציתי אותך הרבה זמן, אני חיכיתי לזה שנים וברגע שהעניינים התחילו לזוז איתנו ושהיה לי תקווה, היא התרסקה בבת אחת ברגע שגיליתם שאתם לא אחים. אז אם את שואלת אותי אם כאב לי לראות אותך עם מישהו אחר כשכל מה שרציתי היה לתת לך את כל כולי? התשובה שלי היא כן. אבל אם שואלת אותי אם אני מסוגל להכאיב למישהו שאת אוהבת בגלל הרגשות האלה? אז את לא מכירה אותי בכלל."

דמעות דקות זלגו מעיניי והתגלגלו על לחיי בשביל ישר. "אני מצטערת." מלמלתי, מורידה את ראשי לרצפה ומפסיקה לבהות בפניו. אייס לקח צעד אחורה, נשימה כבדה חומקת מפיו. "דראקו ננשך, אני לא יודעת איך זה קרה. בזיליק לא עשה את זה, אתה לא עשית את זה. אני לא מבינה כלום. וליאם מתכנן משהו נורא, אני מרגישה את זה ו... "

"איך ליאם קשור לדראקו?" ידיו הונחו על כתפיי באחת, מחזיקות בי חזק וגורמות לי להרים את המבט לעברו בהפתעה פעם נוספת. "הוא עשה לך משהו?"

נענעתי את ראשי, נזכרת באיומים של הפרופסור להתגוננות מפני כוחות האופל ובצורה שבה שיחק עם הזיכרונות של התלמידים הגריפינדורים. לא רציתי שיקרה משהו רע לאייס, לא רציתי לערב אותו בצרות שלא היו קשורות אליו. "תשכח מזה." מלמלתי, מנענעת את ראשי פעם נוספת ומתרוממת מהשולחן, מתרחקת ממנו עד שידיו כבר לא נגעו בי. לקחתי את התיק שנח על הכיסא שלי והתלבשתי אותו על כתפי. "אני מצטערת שהאשמתי אותך בדבר כל כך הזוי. אני אעדכן אותך אם יש חדש לגביו." זרקתי את המשפט לעברו לפני שהסתובבתי ויצאתי מן החדר, משאירה אותו שם לבד.