Kara 2 קארה (הארי פוטר)

פרק 35

"לאן אתה לוקח אותי?"

ידו של דראקו ננעלה על ידי, חזקה אך לא כואבת, כאילו רצה להוביל אותי אך גם להשאיר לי תחושה של שליטה. ניסיתי להשתחרר, אבל האחיזה שלו הייתה נחושה. הוא הסתובב לרגע, ושפתיו התעקלו לחיוך מסתורי, כזה שתמיד גרם לי להרגיש כאילו אני משחקת במשחק שהוא כבר ניצח בו. בלי לענות על שאלתי, הוא המשיך ללכת, ואני נאלצתי ליישר איתו קו, למרות תחושת הבלבול שאחזה בי.

השמש זרחה בעוצמה, מאירה את המדשאות במרקם זהוב שהזכיר תמונה ממוזגת. האוויר היה רענן, עמוס בריח הדשא הלח. פסיעותינו היו השקט היחיד ברקע, מפזרות ציפורים שעסקו באכילה בלהקות קטנות. ככל שהתרחקנו מהטירה, תחושת חוסר השקט שלי רק הלכה וגברה. דראקו לא השיב דבר, ואני, למרות הרצון להפסיק, המשכתי לצעוד אחריו, נסחפת בסקרנות כמו דג מול זרם. כשהגענו לאמצע המדשאות, הבחנתי בדמות מחכה לנו. מרחוק, היא נראתה כמעט כמו פסל, אבל ככל שהתקרבנו, הבנתי שזה בלייז. הוא עמד יציב, מחזיק משהו בזרועותיו.

כשהתקרבנו עוד, זיהיתי את בזיליק. הנחש התפתל מעט בזרועותיו של בלייז אך לא ניסה לברוח כמו שהיה רגיל לעשות כשאחרים החזיקו אותו. משהו בתמונה הזו היה מוזר – בזיליק תמיד היה חיית מחמד נאמנה אך עצמאית, והרעיון שהוא יחבב מישהו כמו בלייז גרם לי לגחך בלב.

"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי, מבטי נע בין בלייז לדראקו.

דראקו עצר, הוציא את ידו מידי ופנה אליי במבט רציני. "אנחנו עוזרים לך עם הלחשננית."

ליבי דילג פעימה. "מה אמרת?"

"בלייז כבר יודע שאת מדברת לחשננית," דראקו השיב באותו הטון השלו שלו, כאילו אין פה סוד גדול שנחשף.

דמי רתח. עצרתי במקומי והנעצתי בו מבט כועס. "ועכשיו הוא יודע שיש לי בעיה עם זה. אני לא סיפרתי לו!" המילים יצאו כמו להבות, חותכות את האוויר. כדי להדגיש את הנקודה שלי, הכיתי את זרועו של דראקו, אבל הוא לא הגיב – רק הביט בי באותו חיוך ידעני שהוציא אותי מדעתי.

"אתם יכולים להפסיק לדבר עליי כאילו אני לא פה?" קולו של בלייז הדהד בחלל השקט. הוא הביט בי, ואז בדראקו, עיניו מצביעות על חוסר סבלנות. "דראקו כבר סיפר לי. אין צורך לשמור על סודות בינינו, קארה."

שילבתי את זרועותיי, כעס עדיין בוער בי. זה לא היה הסוד שלו לספר. השתררה שתיקה מתוחה. נאנחתי, מנסה לדחוק את הכעס הצידה. "אז איך אתם מתכוונים לעזור לי?"

דראקו חייך שוב, הפעם חיוך כמעט מרגיע. "יש לי תאוריה." הוא הצביע על בזיליק. "ואני רוצה לבדוק אותה. בזיליק, תדבר."

הנחש שלי הרים את ראשו, גופו הארוך מתפתל באיטיות כמו גל המתנשא מעל הים. הוא פתח את פיו הקטן, והצלילים שיצאו ממנו היו מוכרים – שפת הלחשננית. אבל הפעם, הם נשמעו כמו רעש ריק. ניסיתי להבין, ניסיתי לשמוע את המשמעות שמעבר לצלילים, אבל...