ליטפתי את פניו, נותנת לידיי את החופשיות לטייל על עורו הנעים. דראקו שכב על המיטה, עיניו עצומות, ידיו מונחות בצורה נינוחה מאחוריי ראשו, מדגישות את השרירים המוצקים המעטרים את זרועותיו. עיניי טיילו גם הן, עוקבות אחר הקווים המודגשים הייטב על גופו ויוצרים חזה מפותח וחלק.
המחשבות שלי נדדו לשנים הקודמות. מערכת היחסים הזאת הייתה מוזרה לי עדיין ולא פעם שמעתי לחשושים במרחבי הטירה לגביה. הם לא הבינו איך שני אנשים שהחשיבו את עצמם אחים יכולים להיכנס למערכת יחסים. ובשיא הכינות, גם אני לא הבנתי. אבל את דראקו לא החשבתי כאח, זה נשמע פסיכי אבל תמיד הסתכלתי עליו בצורה שונה, גם כשמאוד ניסיתי שלא. אולי כששניים באמת אחים הם מרגישים את זה, וההרגשה הזו הייתה חסרה בכל השנים שהעברתי עם דראקו. גם אם היינו תאומים עד לא מזמן, עדיין לא הרגשתי אליו חיבור כמו שאמור להיות לתאומים.
היחסים שלי איתו תמיד היו מהסוג המוזר, רק רציתי שיהיה שמח, שיפסיק להיות תלוי בהורים שלו, שייתן לאנשים שסביבו לראות את הבן אדם המקסים שמסתתר מתחת לכל שכבות הרוע שהוא מנסה להפגין.
עיניו של דראקו נפתחו באחת והוא התיישב על המיטה, מעשיו קוטעים את מחשבותיי, מחזירים אותי להווה ומחלצים ממני צעקה קלה בבהלה. דראקו נשם, לפחות הוא ניסה, עורו נהיה חיוור וידיו טיפסו על גרונו כאילו מנסות לנתק ממנו דבר מה החונק אותו, שום דבר לא היה שם, נגעתי בידו השורטת את גרונו, דבר מלבד ידו לא פגש את ידי.
"פאק, דראקו, תנשום!!" צעקתי, קמה מהמיטה, זורקת על גופי את החלוק הירוק שנח על הכיסא של בלייז ותופסת את השרביט שהיה מונח על השולחן הקרוב למיטה. "אציו." המטאטא שלי התפרץ לתוך החדר במהירות, שובר את החלון שהיווה ככניסה היחידה עבורו לחדר. עיניו של דראקו התחילו להסגר, ניסיונותיו לנשום נעשות בתדירות נמוכה יותר.
"דראקו, תקשיב לי טוב." תפסתי את זרועו ביד אחת בזמן שידי השנייה העקיפה את גבו, מושכת אותו מהמיטה לחצי עמידה השעונה על גופי. "תקשיב לקול שלי, אני פה, חיים שלי, אני פה. הכל יהיה בסדר." התיישבתי על המטאטא לאחר שהושבתי אותו עליו בקושי רב והחזקתי חזק בגופו. המטאטא עף במהירות שלא ידעתי שהייתה אפשרית, מקשה עליי מאוד לשמור את דראקו ואותי ישובים עליו.
"מדאם פומפרי!!!" צרחתי, מורידה את הסלית'ריני מהמטאטא ברגע שההוא נעצר מול דלתות המרפאה. הבטתי בו, פניו החיוורות איבדו עוד יותר את צבען, כאילו שזה היה אפשרי בכלל.
"העלמה מאלפוי, מה זה צריך להיו.." שמעתי קול מוכר ועצבני שגרם לי להסתובב אליו בעודו פוסע לעברי.
"סוורוס, דראקו הפסיק לנשום." קטעתי את דבריו ובאותו הרגע, דמעות שלא ידעתי שאני מחזיקה התגלגלו על פניי ופגשו את הרצפה בצליל דקיק.
פרופסור סנייפ רץ לעברי ושלף את שרביטו, הוא כיוון אותו לעברו של דראקו לאחר שחילץ אותו מאחיזתי והחזיק את גופו הרפוי בידו השמאלית. הפרופסור מלמל מילים זרות בטון שבקושי הגיע לאוזניי והעביר את השרביט על גופו של דראקו באיטיות. נשימה קצרה וקטועה חמקה מפיו של דראקו, מאפשרת לי לשחרר נשימה שאני שעצרתי. דלת המרפאה נפתחה, מגלה את מדאם פומפרי עומדת מאחוריה. "תכניס אותו מיד." היא אמרה לפרופסור המחזיק את הסלית'ריני בלי להעיף בו מבט.
ההוא לא חיכה להזמנה נוספת, הוא הרים את דראקו בשתי ידיו ונכנס למרפאה. עקבתי אחריו, מודה בפה אילם שלא ביקשו ממני ללכת מכיוון שלא נולד הבן אדם שירחיק אותי מדראקו כשהוא צריך אותי.
פרופסור סנייפ הניח את הסלית'ריני על אחת המיטות הקרובות ביותר ונתן למדאם פומפרי גישה אליו בזה שהתרחק. הוא לא יצא מן המרפאה, כמו שציפיתי שיעשה, אלא נשאר ובהה בתלמיד החולה שלו. הנשימות הקטועות של דראקו התייצבו בקצב כה איטי שזה שיגע אותי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לפסוע הלוך וחזור בעצבנות בחדר ולבהות ברופאה שלנו מטפלת בעוד אחד מהחולים שלה.
כעבור עשר דקות, שהרגישו כנצח של עינוי, מדאם פומפרי התקרבה אליי. "הנשימות שלו הסתדרו, הוא יצא מכלל סכנה ואני אטפל בו. הוא יהיה בסדר." היא אמרה לעברו של פרופסור סנייפ שעמד קרוב אליי. מבטה נטש את פניו של הפרופסור ועבר לנוח עליי. "קארה, דראקו ננשך." גבותיי הורמו בחוסר הבנה, בהיתי בה, לא סבורה אם אני אמורה לשאול למה היא התכוונה או שהיא תסביר את עצמה. "יש לו ערס בדם, מה שגרם לקוצר עד חוסר נשימה. את יודעת מתי הוא ננשך או מאיזה נחש?"
עיניי התרחבו ככל שהמילים יצאו מפיה. בסוף שאלתה כבר תהיתי איך אני נראית עם עיניים פקוחות לרווחה בצורה מוגזמת. "אני..." מלמלתי, מנסה לחשוב על הסבר הגיוני. אין מצב שבזיליק נשך אותו, נכון?
"מיס מאלפוי," היה זה תורו של הפרופסור להתערב לשיחה. "מה לגבי נחש המחמד שלך, הוא תמיד מסתובב איתך, אולי הוא זה שנשך את התלמיד שלי."
התלמיד שלי, פףףף. "אין מצב שבזיליק נשך את דראקו." אמרתי בטון יותר בטוח ממה שהרגשתי.
"אם יש סיכוי, אפילו הכי קטן, שזהו הנחש שלך, אני צריכה לדעת איזה סוג הוא." טונה של מדאם פומפרי היה רך ורגוע, היא הייתה רגילה להתמודד עם מצבים כאלה, היא טיפלה במקרים גרועים בצורה יומיומית. אני, לעומת זאת, ניסיתי להוציא את גופי מהטראנס אליו הוא נכנס.
"הוא נחש פתן אלמוגי.." לחשתי, מוודא שהקול שלי היה מספיק חזק שהשניים יוכלו לשמוע אותו. "והוא נחש ארסי."
YOU ARE READING
Kara 2 קארה (הארי פוטר)
Fanfiction°גמור° היי אנשים. אז יש לנו פאנפיק של הארי פוטר וזה החלק השני שלו. אם תנסו לקרוא את קארה לפני כן אני מבטיחה שלא תתאכזבו. נתראה בחזרה כאן כשתסיימו. קרדיט ל lala panpic על הכריכה המדהימה תהנו :)
