SHIT, maybe I missed you // 2

פרק 25

הסטתי את מבטי מכתב העט שערכתי בכל שעתיים האחרונות והדלקתי את מסך הטלפון, לא מופתע לגלות שהשעה כבר 12:00 ושהגיעה שעת הפסקת הצהריים. זה הרגיש טוב לחזור לעבור לאחר שבוע שלם בו לא עשיתי דבר מלבד לשבת בבית, אפשר לומר שדי התגעגעתי לשבת במשרד. אם להיות כנה אני חושב שאחת הסיבות העיקריות לכך ששמחתי לחזור לעבור היא העובדה שאוכל להיות קרוב להארי במשך כל היום, נמאס לי לחכות עד שיחזור וגם אז להחליף איתו רק מילה או שתיים כיוון שהוא עייף מדי בכדי לדבר ואיני רוצה להציק לו. בכל מקרה, זה מרגיש טוב לדעת שאוכל לדבר איתו מעט יותר

״הארי״ אמרתי, גורם לו להפסיק את ההקלדה המהירה ולהרים את מבטו אליי ממסך המחשב

״מה?״ הוא שאל, חיוך קטן על שפתיו. במשך כל השעה האחרונה הוא מחייך בשמחה, רציתי לשאול אותו מדוע הוא שמח אך זה לא ענייני, אם הוא היה רוצה, הוא היה מספר לי

״הפסקת צהריים״ אמרתי, רוצה לגחך מהצורה בה גבותיו מתכווצות בבלבול. הוא החזיר את מבטו למחשב, כנראה מסתכל על השעה ומיד מבט מופתע מחליף את מבטו המבולבל

״לעזעזל... לא שמתי לב שהזמן עבר כל כך מהר״ הוא מלמל, יותר לעצמו מאשר לי. גיחכתי ותפסתי בידי את הטלפון הנייד שלי, קם מהכיסא ומתכוון לרדת לקנות בבית הקפה שנמצא מתחת למשרדים משהו קליל שאוכל לאכול לבנתיים עד שנגיע הביתה

״רוצה לבוא איתי?״ שאלתי, יודע כי אינו מחבב במיוחד את מסעדת החברה ולבטח יעדיף לבוא איתי מאשר ללכת לשם. הוא הנהן ושלח לי חיוך קטן, מודה לי ללא מילים על כך שפתרתי אותו מללכת לשבת עם כל האנשים שיכולים להיות לפעמים יותר מדי מעיקים עם הדיבור הרציני שלהם. יצאתי מהמשרד, מרגיש את נוכחותו של הארי אחרי וממשיך להתקדם במסדרון הארוך עד שמגיע אל המעליות. התכוונתי להזמין אחת מהשלושה אך הארי הקדים אותי ולחץ על הכפתור עוד לפני שהספקתי, שולח אליי שוב חיוך קטן.

מאותו היום שהארי נכנס למיטתי שיכור המצב ביני לבינו די מתוח, אמנם הפסקנו לריב כל כמה דקות על שטויות אך בהחלט נמנענו מלדבר על המצב המביך שקרה בוקר לאחר מכן. שחשבתי על מה שקרה באותו היום הבנתי שלא הייתי צריך לעשות את זה, גם אם כאשר אני לידו אני הכי רגוע ממה שהייתי אי פעם איני יכול לגרום לו להאמין שזה בסדר ולכן הבטחתי לעצמי שלא אכנס למצבים כאלו שוב, לא כאשר אני יודע שהוא זה שיפגע מכך שוב.

דלתות המעלית נפתחו ואפשרו לנו להיכנס אלייה, הארי נכנס לפניי ואני מיד אחריו, נעמד קרוב אליו אך עדיין במרחק סביר. בתוך המעלית עמד אדם נוסף בשנות החמישים לחיו שנראה עצבני, גורם לי להירתע מעט לאחור ובטעות לכתפי להיפגש עם כתפו של הארי שגיחך למראה המבוהל שלי

״מה קרה עכשיו דילן?״ הארי שאל לפתע, משחרר אנחה כאילו וכל יום קורה עם אותו האדם משהו אחר. האדם העצבני סובב את מבטו אליו וגרם לכווץ מעט את גבותיי, הוא מכיר אותו?